מדרש מחודש לארבעת המינים

אתרוג – מוצלח, יפה, כמו שחקן קולנוע, עשוי ללא רבב, מושך, זוהר, מעורר התפעלות. מגיע בזמן, אף פעם לא עייף, לא מפחד מכלום, תמיד עושה את הדברים בדיוק, בשלימות, בחן. כולם רוצים להיות חברים של האתרוג, הם לא ירצו להודות בכך, אבל אחד כמוהו שקול כמו הרבה אחרים. קשה מאוד למצוא בו פגם, וגם מה שנמצא, נסלח ונשכח. 

לולב – מלא און, מלא חלומות, מלא רצונות טובים, אבל נטול חן, חסר יכולת לדובב את עצמו. חסר הבנה חברתית, מתפרץ ופראי במקומות השבירים ונוקשה וקר באיזורים הרכים. לרוב הוא צודק יותר מכולם, אבל הצדק שלו חונק, לא מותיר מקום, וכך במקום לשכנע הוא דוקר. הוא לא מצליח להבין שהוא טועה, אבל האחרים כבר למדו לא להקשיב לרעיונות שלו. על כן לעד הלולב יישאר אאוטסיידר, מנהיג של עצמו, זאב בודד של טוב לב.

הדס – חינני, מנומס, לבוש בקפידה, משאיר אחריו שובל של בושם טוב, מפיץ חיוכים וחיבוקים, אולם ההדס תמיד נשאר נמוך, שקט, נחבא אל הכלים. גם הוא רוצה לפרוץ, ליזום, לשנות את העולם, אבל אין לו מושג איך. הוא לא מאמין שיוכל לעמוד תחת כל הלחצים והמתחים שדרושים לכך. במקום זאת נשאר בנישה הקטנה שלו, בסביבה המוכרת והבטוחה, ושוכח את חלומותיו.

ערבה – אפרורי, לא יפה, לא מעניין, לא מושך, חסר כל אמירה,  בסך הכל עוד אחד מכמה מיליונים. תמיד נשאר מתחת לרדאר, מחוץ לרשימה, לא נמצא אבל אף אחד לא שם לב. המגע איתו זמני, חולף, רק כי צריך, רק כי המורה אמרה, רק כי חייבים לשאול מישהו, רק כשאין ברירה. גם הוא בעצמו למד להתכופף, מקריב את עצמו בתקווה נואשת להכרה, לחברות, אבל פעם אחר פעם נחבט אל קרקע המציאות ונזרק מאחור.

וכמובן שאין מישהו שהוא לגמרי כזה, וכולנו על הרצף, ובעצם אפשר אפילו לחלק את המעשים שלנו לסוגים שונים של מינים, ואפילו בכל מעשה אחד שלנו יש כמה מינים, ועל זו הדרך.