מרגישים יותר מדי

הערב, לפני המקלחת (גילוי נאות: ביינישים, בעיקר ליברלים ומגניבים כמוני, מתקלחים), עלתה בי התלבטות קשה(גילוי נוסף: אנחנו בעיקר מתלבטים). מתוך אינסטינקט שלחתי את היד שלי לחפש איזה שיר חביב באנגלית להעביר איתו את המקלחת, ואז משהו בי התנגד.

כי היה איזה מוצ"ש אחד שבו אחרי שחזרתי מהופעה אינטנסיבית גם ראיתי במחשב סרט יפה כלשהו באורך של שעתיים, שני אירועים שכמעט לא יוצא לי להשתתף בהם כבר כמה שנים. ואז, כשהגעתי לכתוביות, הבנתי כמה רגשות חזקים עברו בי זה אחר זה באותו הערב. מתח וציפייה ושמחה ואהבה ועוד ועוד בווליום כל כך חזק בזמן כל כך קצר. ותהיתי מה קרה כאן. והסברתי לעצמי אז, או שאני מסביר לעצמי עכשיו, שתיים שהן אחת: או שאני לא באמת נמצא בחוויות, לא שוהה בהן, אני רק נמצא בהן מהצד, והן בכלל לא מזיזות אותי, או שאני חווה ומרגיש את הדברים אבל הם בכלל לא נוגעים בסף הרגש שלי. אני מציף את עצמי בריגושים, עד שהם כבר קצת חסרי משמעות בשבילי. כמו האנשים שלאט לאט מעלים הכמות של המלח או במקרים מצערים יותר, של הקטשופ, כי הם כבר התרגלו לטעם הנוכחי.

ומאז אני שב ושם לב לזה בסיטואציות שונות. ואני לא מדבר רק על האמירות המוכרות, הנוחות לי, על סף הגירוי המיני שעולה כל הזמן, ועל הקלישאות החינוכיות של הישיבה התיכונית על דור המיקרוגל ודור האייפון שלא מסוגל להתרכז במשהו אחד. אני רואה את זה בתפילות. כל פעם מחדש משגעת אותי העובדה שאפשר לשיר ולרקוד באטרף את לכה דודי ואת הניגונים הנלווים ואז שניה אחר כך לשבת ולהתרכז בדביקות-רצינות עצומת עיניים ב"אנא בכוח" של הרב קרליבך (ולמיטיבי דבקות: עובדיה חממה). אותה השאלה מתעוררת אצלי בהלל, שם לאחר שאני שר בשמחה איזה טוב ה' ואיזה טוב העולם בהמון מילים שונות, פתאום המזמור מקבל איזו תפנית חדה ואני אמור עכשיו לזעוק ולהתחנן "אנא הושיעה נא". איך זה קרה? מה המשמעות של כל מה שאמרתי והרגשתי קודם?

ואני זוכר שלפני כמה שנים דיברו באיזו שיחה לנוער על שיר טיפשי כמו "הכוכבים דולקים על אש קטנה" של משינה וכמה הוא גס ו"לא מתאים", ואני ממש תמהתי. שיר זה שיר, זה לחן זו מנגינה זה משהו ששומעים כי הוא כיף כי אוהבים. וגם כאן יום אחד הבנתי ששירים מסוימים, לדוגמא אלו של האב הרוחני של הבלוג, הלא הוא אביתר בנאי, יכולים ממש להשפיע לי על מצב הרוח, להעציב אותי ואולי אף לשמח. ואפשר לדבר על הפרדה בין מוזיקה ומילים אבל בעיני מדובר במכלול. אז אולי נעשיתי קשוב יותר. או זקן יותר. אבל גם סתם לשמוע מוזיקה ברצף לפעמים כבר קשה לי, כי יש בה כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה מטענים נפשיים ורוחניים, ואז אין לי ברירה אלא להישחק או להתעלם בכח. וכאן הערה נוספת על התפילה – נטיה דוסית ידועה היא במקום להלחין מנגינות חדשות מעבירים אותם משיר אחד למשנהו. רבו על כך הבדיחות, אבל אני רוצה לטעון שגם אם זה מסתדר היטב בקצב ובמשקל, למנגינה יש מטען ייחודי, יש עוצמה רגשית מסוימת שלא מתאימה לכל המילים בעולם.

וזה קשה, כל ניסיון ההתעדנות הזה, כי הרבה פעמים אני שואל את עצמי: אז מה? למה לא להנות ממה שיש, לחוות ולהתרגש, שלא יהיה משעמם, שלא יהיה כבד. וזה נשמע אולי כמו יצר הרע אבל זה לא קשור בכלל בעבירות, אלא משהו בסיסי בנפש. והיא דוחפת לשם, להפסיק לחשוב כל הזמן על הדברים ולראות אם אני מחובר, אם אני מעכל,  אלא פשוט לצלול פנימה, לאכול את הכיף-כף, לרקוד בטירוף מול החתן והכלה, לראות עוד פרק בשטיסל. והיא אומרת לי שאי אפשר אחרת, אי אפשר פשוט לוותר על כל המתוק בעולם ולהחליט לאכול רק שוקולד 80 אחוז רק כשאני ממש מרגיש שבא לי, ואי אפשר שלא לשמוע עוד מוזיקה סתם לכיף מבלי שאני מאזין בכל הגוף הרוח והנשמה. ואולי היא צודקת. אני לא בטוח, כי זאת דרך מצוינת להשאיר אותי במקום.

ואולי זו ראיה, אבל זה מה שעבר לי בראש במקלחת הדוממת.

4 תגובות בנושא “מרגישים יותר מדי”

  1. מהמם..!

    משהו שעולה לי לראש – אולי יש לנו את הנטיה הזאת להעביר מנגינות משיר לשיר דווקא כי מנגינות הן טעונות. כל פעם שאנחנו משתנים את המנגינות לקבלת שבת (לדוגמה) אנחנו בונים את הסיפור הפנימי שלה מחדש. ולהחליף מנגינות זה לשנות את הסדר, ואז את כל הסיפור – אז מגלים עוד אספקט אפשרי של התפילה, עוד חוויה אפשרית.

    תדמיין את ה״לכה דודי״ שעובר מנגינה עצובה למנגינה חוגגת ב״לא תבושי.״ ואז תדמיין את ההפך. סיפור אחד הוא סיפור פשוט של גאולה, נסיעה מפחד והתלבטות לשמחה טהורה. סיפור השני הסיפור של כל השבת – הרינה והצפיות של הדלקת נרות, עד המריר-מתוק של סעודה שלישית. 2הם נכונים, לגם וגם יש משהו ללמד. ואיך לומדים, איך מגלים? דרך העברת המנגינות הטעונות – דרך שינוי בסדר שהוא שינוי בנרטיב.

    פרט קטן בחזון גדול…! בואו נדבר מתישהו על המרכזיות של סיפורים בחוויה הרגשית, עד כמה הם נותנים לנו מבנה בטוח להתרגשות המכריעות, עד כמה הם שולטים בנו.

    (ובואו נדבר על הלל גם – שזה עוד פרט בכלל הזה.)

    אהבתי

  2. מקסים.
    יש שירים לכל עונה בשנה. יש אלמנטים שמוכנסים בשירים עצמם; כמו ב"five years time"- noah and the whole אי אפשר שלא לשמוע פרפרים ברקע, ורבים ניגוני הרוק עם קולות הגשם ברקע כמוEvanescence" – Eternal".
    שירים זה עניין של מצב רוח, "התחלה חדשה" של פוליקר שאי אפשר שלא להרגיש את הרוח בשיער דרך חלון הרכב בדרך לטיול בגולן. כמו כן, לא נראה לי שאפשר לשמוע את "הסמית'ס" ולא להיות עצוב.
    עם כל זה, כמו מילות התפילה, שירים גם יכולים לעבור שחיקה נוראית ולאבד משמעות רגשית הטעונה במילים ובמנגינה.

    אהבתי

  3. יפה מאוד… מתחברת מאוד למה שכתבת על הקצב המהיר ומנעד הרגשות הרחב שאנחנו נותנים לעיתים לגורמים חיצוניים להעביר אותנו. ואכן בעיני יש איזון עדין בין להיות להסכים להתבטל אל הדברים (כשמחזקים בעיקר) ובין לעמוד על מקומי למרות הרוחות/ להרחיק אותן ממני לפני שיפגעו ויטלטלו.
    רק הערונת, קשה קשה להבדיל מי הקול הפנימי שמדבר (נפש/ יצר הרע/ הילד שאנחנו) אולי אפשר כמו שימימה אומרת, איך תדעי שדייקת? לפי התוצאה.

    אהבתי

  4. מדהים מדהים מדהים!
    כל התגובות נורא מלומדות, אז מרגיש לי שטחי להשאיר את שלי בטריפל מ'. אז קצת משהו שהתחבר לי:
    דווקא הרגישות ועדינותם של הרגשות, משתמרים ומתקדמים כשלא טובעים בים של רגשות, כנהוג בתרבות ממערב. התרבות היא כבר זנחה את השכל, והכל זה דיבורים של רגש או דמיון. וזה מחלחל גם למתיימרים להיות מעוזי השכליות.
    אופס. התחלתי עם פוליטיקה. אעצור כאן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s