קצה חוט המחשבה

יום בהיר ועליז אחד בשלהי שיעור א', כאשר הצגתי בפני רב מסוים את מחשבות הכפירה שלי, הוא טען, על אף תחושתי הכבדות, שהדברים מוכרים, והם תלויים לא פחות ולא יותר, במצב הרוח שלי. מיד התעוררה בי התנגדות – הרי אני אדם חושב, יודע היטב את ההבדל בין אינדוקציה לדדוקציה ואפילו מכיר את התער של אוקהאם. הרי כלל ברזל מספר אחד הוא להפריד היטב בין דעותי ורגשותי. על אף כל זאת, מתישהו, לא הרבה אחר כך, קמתי בבוקר והבנתי שהוא צדק. שגם המחשבות שלי, כביכול החלק הרציונלי הטהור שבי, שאמור להראות להוביל אותי בדרך ההיגיון והאמת, בניגוד ללב ההפכפך ולתאוות הגוף, גם הוא זורם לפי כיווני הטרמפים. גם עליהן, המחשבות, שנראות כה מוחלטות, כה הגיוניות, יש לערער, על עצם התהליך הלוגי שעובר לי במוח כדאי לפקפק.

והמדרש אומר: לא חטאו ישראל בעבודה זרה אלא להתיר להן את העריות! תחשבו על זה רגע. אומר לך אדם שהוא משתוקק לעבוד את השם ולהיות ראש ישיבה, והוא מוכיח לך את זה במופתים רגשיים ובאותות לוגיים, ואתה משיב לו בקנה – אתה סתם רוצה כבוד. או ביטחון, או מעמד. המדרש הזה אהוב במיוחד על ביינישים – "הוא  אף פעם לא חשב על זה באמת, סתם דיתל"ש כי רצה להיות עם בנות". ולולא דמסתפינא אני תוהה האם אף אתה הקהה את שיני הדרשן ואמור לו  – נו נו, סתם ניסית להסתיר את הפחדים שלך כי אולי יש באמת משהו אמתי בעבודה זרה, משהו שאתה לא רוצה לפגוש.

וכבר פשט המנהג בכל ישראל שבעת ויכוח ערכי יטען אדם לחבירו שטענתו נובעת מסיבה חיצונית: אף פעם לא היית במצב הזה, יש לך אינטרס,  אתה מפחד/עייף/עצוב, זה בגלל הילדות שלך/אחותך/המורה חווה/האקסית מכיתה י',  או שמא אתה פשוט סתם לא מבין כי אתה  גבר/אשה/לבן/שחור/עשיר/עני/חובב חצילים, ועל זה הדרך. ללא שום התייחסות לטענה כשלעצמה. אם הייתי היסטוריון הייתי טוען שהדברים קשורים בתודעה  הפסיכולוגית שהתפתחה זה מכבר והפכה חלק מחיינו. לפסכלג, ניסיתי פעם לקרוא לזה בשם.

(ליודעי חן – על זה מתרגז ג'יימס בתחילת ה"החוויה הדתית לסוגיה", על הנטייה החילונית לכפור בחוויה הדתית בגלל הגורמים האנושיים שלה לכאורה)

כשאני מפנה את זה כלפי עצמי, יש בזה, למרבית ההפתעה, משהו משחרר קצת. בניתוק בין המחשבות ובין הזהות שלי, זה מקטין את הרצינות שלהן, את דרך ההשפעה האכזרית שיכולה להיות להן על על הרגשות, ההחלטות, התפיסות שלי.  מכיר את עצמי – היום חושב ככה, מחר הפוך. בעצם המחשבה חסרת משמעות בלי הרגש שמלווה אותה. וזאת כבר הזכרתי שר' צדוק אומר שלפעמים הרצון מושך אחריו את המחשבה.

ומצד שני – איך אפשר לפקפק במחשבות שלי. אז מי מנחה אותי בעולם הזה אם לא המחשבות שלי. מי אני. אפשר לחזור ל-"תקשיב ללב שלך", או לאינטואיציה, או לנשמה, או למונחים אמורפיים דומים, ולהנהן במבט מבין. לא זכיתי. יותר מזה – מדי פעם אני נוהג לשאול אנשים סביבי: מניין מגיעה המחשבה, ולא התיימרתי לפתור את בעית גוף-נפש אבל לענ"ד אין תשובה טובה כי אם ממנו יתברך שמו.

והדברים עוד מסובכים. ומותר בם לנגוע ומותר להגיב ומותר גם סתם לחכות.

5 תגובות בנושא “קצה חוט המחשבה”

  1. כיף שאתה כותב.
    מזדהה בגדול שזה ביקורת שמופנית על עצמך אבל אין דבר יותר מרגיז כשהביקורת מופנית אליך מאחרים.
    ובכלל זה נראה לי בחירה אם לראות את העולם בצורה צינית – הכול אינטרסים אישיים וכו' או להאמין שהמחשבות של בני אדם רציניות ועמוקות ולתת להם מקום.

    אהבתי

  2. התשובה לשאלתך על מקור המחשבות ברורה;
    בדיוק בשביל זה קיימים אחוריהם של אבא ואמא.
    צפה ולמד

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s