לנצח לא לנצח

מעשה בסחבק אחד שנקרא לשירות מילואים, ושמח סחבק מאד על הזכות לשרת את כנסת ישראל בתפארתה וכו'. ברם, מיודענו החייל המיועד, נרשם, אל תשאלו אותו למה(הוא לא רוצה להיות רב), למבחן הלכה של הרבנות הראשית(שלוחה נוספת של כנסת ישראל תובב"א!), שחל שבוע לאחר מכן. אל תשאלו אותו איך היה. הקוראים החביבים, בייחוד אלה בעלי כרטיס חבר, מבינים ודאי ששבוע אימונים במדבריות צאלים הוא לא זמן טוב לחזרות על סימן קפ"ד ביורה דעה.

על אף כל זאת חכך סחבק בדעתו: לא נורא. יהיה בסדר. שירות מילואים רוצה לעשות (ובסתר ליבו האמין שגם יהיה כיף).

על אף כל זאת, הציעו לו אוהביו: בקש קיצור. אתה ממילא חייל משוחרר, מגיע כמתנדב.

נתחבט סחבק: הוא באמת מתנדב. שיבקש קיצור וישנן עוד שורות מספרי סיכומים. מצד שני – כבר השלים עם המציאות בלבו וכבר גמר עליה בדעתו, שהם אינם דברים של מה בכך.

וההמשך ידוע לכל. ביקש את הקיצור. בלשון מגומגמת. דרש, בחצי פה. מבחוץ רצה, כי כדאי, ומבפנים לא רצה(וכולם ראו), כי כבר החליט בתוכו. את הקיצור לא קיבל ולמבחן לא למד ובסוף האימון הלכו הכבדים לגריטה.

*

יש רצון שמסתובב בעולם הזה, ואולי בעיקר בארץ הזאת, לנצח. לא רק בכדורגל או בשחמט, אני מדבר על לצאת ווינר. פלייר, תותח, מגניב. לקנות את הנעליים מחו"ל במחיר הכי נמוך. להשיג את ההנחות הכי שוות. למצוא את העבודה שעושים בה הכי פחות. לחנות הכי קרוב למסעדה(ללא תשלום). לבקש את המנהל ולדרוש פיצויים. רק לא לצאת פראייר, חנון, ילד כאפות, רק לא לחכות, לא לחכות לכלום, לא לאוטובוס לא לקולנוע לא בדרך לאוכל, לצאת בסטייל בשעה הכי נוחה ולהגיע בדיוק בזמן הכי נכון. שלא יעבדו עליך, שלא יעשו עליך מחיר. לצאת לעבודה עם קפה בכוס קרטון של מנצחים.

והמילים האלה נכתבות, ואולי אתם מרגישים, בכעס, בביקורת. והרבה זמן זה מה שרציתי לעשות- לבקר את הרצון הזה, לכתוש אותו לעפר, לדבר קצת על עדינות, על חיים איטיים ומלאים. כי בסופם של אותם מילואים, כשרצה לשוב סחבק לעיר הבירה, ועמד תחת החמה הקשה וחיכה לטרמפ, ומישהו אפילו עצר והציע לבוא צומת שילת בואכה מודיעין, בשניה גורלית וחסרת מחילה היסס סחבק וויתר על הטרמפ בתקווה אוילית לקצין ירושלמי, וכך לאחר מכן הטלטל בחמסין בשני אוטובוסים, בערך בארבע שעות, והרגיש הכי דפוק בעולם. למה לא ידע לנצח בזמן. והאכזבה אכלה בו כמו תולעים. ורציתי לכתוב כמה זה טיפשי. כאילו הייתי עושה משהו מועיל בשעתיים שהפסדתי. כמה זה בזבוז של אנרגיה.

אבל ההרהורים המשיכו וחוד הסכין קהה והלב קצת התרכך.

כי הבנתי שאני לא נגד לצאת מנצח – לפעמים זה מה שצריך לעשות, לפעמים העדר עיוור, ההמון סתום, הציבור מטומטם, ולנצח זה להיות הכי יצירתי והכי אמתי, וזה מה שיקדם את המציאות, ולפעמים זה סתם הדבר שמרגיש הכי טוב בעולם ואני כל כך רוצה גם, לעשות את הדברים חלק, בפעם אחת, עם היד על העליונה, להרגיש את תחושת הניצחון המשכרת הזו.

והבנתי שהכוחנות הזו קשה לי, שהיא לוקחת אותי לאיבוד. נזכרתי בסדרה על משטרה שראיתי פעם, שבה כאשר השוטר החנון והעדין יצא לראשונה לשטח הוא פשוט פירק לאיזה ילד את האף.  אולי זה פשוט לא בשבילי,  ויש אנשים שזה זורם להם טבעי, חלק. לכן גם כשהם מפסידים הם לא עושים עניין.

*

ולדעתי זה קשור בהבחנה הגורלית והדקה בין מה שמעבר ליכולתי ובין מה שמצוי מעבר לעצלנות או לפחד. ומי שזכה לשרת בגייסות השריון בשנים האחרונות ולקבל הכשרה בבסיס שיזפון, ודאי חזה בשלט המונומנטלי התלוי ליד חדר האוכל:

אֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,

אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,

וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.

ועל אף שהצבא גרם לתפילה זו, כפי שהוא עושה לכל הדברים, להראות כקלישאה(ראוי לציין שעל הבניין ליד הייתה תלויה שורה משירת העשבים ברקע של טנק יורה), מסתבר שכתב אותה כומר פרוטסטנטי בשם ריינהולד ניבור והיא די רצה בעולם.

כי זה באמת מפחיד, להודות בחיסרון. פעם כשעשינו סבב בישיבה התיכונית בשאלה כמו "מה הערך הכי חשוב בעיניך", ענה חבר: להכיר בחסרונות שלך. ואני לא זוכר מה אני אמרתי(כנראה ש"אמת"), אבל הסצינה הזו נחרטה לי בראש. להודות בחיסרון זה להודות בחוסר אונים, זה להיזרק אל עולם שבור. ובעניין דנן הפחד גדול יותר. הרי היא נדרשת, הכוחנות הזאת, הרי לא כל העולם הוא ישיבה חסידית, היכולת הזאת לנצח היא כנראה יכולת בסיסית.

אבל פתאום הבנתי את כל הדיבורים של הרב קוק והרב חרל"פ על להישאר במקדש הפנימי, על שאיש הרוח לא ינסה לנהל דברים לא לו(ואשמח אם מישהו אצטט לי פסקה מתאימה). הם תמיד הרגישו לי כויתור, כהודאה על האמת שהתורה והרוח שייכות לחנונים. אבל אולי באמת מדובר כאן על חסרון שלא ניתן למילוי. וזה בסדר גמור, ועדיף שלא לטחון מים ולהתאכזב.

*

ואתמול בקו 18 המפורסם, זה שכל הירושלמים המגניבים מצטטים ממנו שיחות לפייסבוק, ישבו במושב המקביל לי שני עולים חדשים במדים ולא נותרה לי ברירה אלא להאזין לשיחתם. כצפוי, בשלב מסוים נסבה השיחה סביב הטבות הת"ש לעולים החדשים.

אמר האחד לחבירו, אמרתי את האמת, שיש לי כבר דירה, לא רוצה לשקר עליהם. ושמעתי את ההתנצלות בקולו ואת ההיסוס ואולי מי שלא היה שם לא יבין.

והחבר ענה במשיכת כתפיים שאמרה כל מה שהיה עונה ישראלי טוב.

והמשיך בעל הדירה, מנסה להגן על עצמו,  עכשיו לאנשים אחרים יהיו דירות…או שלפחות מי שצריך יקבל יותר כסף. והשני רק הסביר באנחה, אתה יודע שזה לא עובד ככה, שצה"ל לא ייכנס למינוס בגללך. והלז השיב לו, עדיין מתנצל, אבל אם כולם יעשו כך…

והבחור לא השתכנע. טען בתוקף שזה פשוט לא עובד כך, וחבל על הכסף.

ואני שראיתי את ההיסוס בקולו ואת המבוכה, רציתי לחזק אותו, לומר לו שהמעשה המוסרי לא תלוי באחרים, וכל הכבוד ותמשיך ככה אל תקשיב לכל אלה, אבל התביישתי.

 

7 תגובות בנושא “לנצח לא לנצח”

  1. הגדרת ה-"מושלמות" אליה אנחנו נשאבים היא פועל יוצא של הקהילה / המילייה החברתי / הציבור אליו משתייך כל אדם. הסביבה החברתית יוצרת תרבות התנהגות ושאיפות וזה גורר כל אחד מאתנו לסטנדרטים שקשה לסטות מהם. הנהיגה שלנו מושפעת מאלו שנוהגים סביבנו גם אם אנחנו חושבים שכולם צריכים לנהוג (תרתי משמע) אחרת.

    אהבתי

  2. הפילוסוף וההוגה ג'ים רוהן אמר שיש יותר מדי דיבורים שאותם אנו שומרים לעצמנו. דיבורים ששייכים לאחרים, הכוונה. דיבורים שאחרים צריכים לשמוע, לטוב או לרע. את אותם דיבורים אנחנו הרבה פעמים לא חולקים איתם. אנחנו שומרים אותם לעצמנו מכל מיני סיבות.

    רוהן תמך ברעיון של לומר את אשר על ליבנו. להיות בעלי טאקט, כמובן; להיות עדינים כשיש צורך; להיות בעלי מודעות אישית וחברתית, וכולי. אך בכל זאת, לדבר את הדברים בפה מלא ולא להשאיר אותם אצלנו. בטח ובטח כאשר *אתה* חש שהם צריכים להיאמר על-ידך, ושאין מישהו אחר שיאמר אותם.

    אותה הביישנות שעליה אתה מדבר בסיום הפוסט היא טבעית, וברור שלביישנות יש הרבה מקום בדרך החיים העברית. אך יש ביישנות שלבסוף גם מונעת ממך ומאחרים את הלמידה. בבושה מסוג זה, הרי שיצא שכרנו בהפסדנו.

    כאשר אנו מדברים דיבורים, אנו יוצרים מציאות. הפרגון שהיית מפרגן לאותו חייל עולה חדש – הוא היה יוצר מציאות אחרת עבורך ועבורו, איך שלא תסתכל על זה. שניכם הייתם משתנים – גם אם רק לכמה שניות – מהמעשה הזה. והוא היה יוצר הדים בהוויה ובחוויה שלכם.

    ברור שאני מבין את המצב, ואת העובדה שלא רצית לדחוף את האף פתאום. אף-על-פי-כן, יש דברים ש*צריכים* להיאמר, ודווקא מפיך ועל-ידך! אין אף-אחד אחר שיכול לומר אותם באותו הזמן ובאותו הרגע. לפעמים יש הזדמנות לניסיון שני, אך לפעמים זה משהו חד-פעמי שאולי לא יחזור. אל תיתן לדיבורים שלך לחמוק ממך.

    "לא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד"

    אהבתי

    1. היי יונתן! אמנם קצת באיחור אבל ממש רציתי להודות על התגובה. אני מסכים עם כל מילה מדבריך וממש מקווה להגיע למקום כזה, אבל כמובן הדרך לשם לא פשוטה כל כך.

      אהבתי

      1. הדרך בהחלט לא פשוטה. אך העניין האדיר הוא שאנחנו לא חייבים להגיע מיד למטרה הסופית בכדי להרגיש התקדמות משמעותית. עקירת רגליים ממקום אחד והצבתן במקום אחר – במילים אחרות, ההתכווננות, אפילו בלי לקיחת צעד – יש בה כח ועוצמה.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s