בגנות המילים

כבר זה זמן מה שאני רוצה לכתוב בגנותן של המילים. שהן מטרידות את מנוחתי, שהן מפריעות לי כמו פצע חוזר ונפתח. אני חושש שיש שיראו במעשה זה ככריתת הענף שעליו אני יושב, כיריקה לבאר שממנה אני שותה, כירי ברגל, או שמא כשפיכת התינוק עם המים, כירי בנגמ"ש, כבכי הקוזאק הנגזל, כהכנסת ראש בריא למיטה חולה, ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הטובה עלינו.

הרי מי לא אוהב מילים. כותבים וקוראים נושמים אותן. תלמידי חכמים משתעשעים בהן ללא הרף. מיסטיקנים רואים בהן כוחות אין-סוף. גם אני יותר מדי זמן דיברתי בשבחם, בכוחם ליצור עולמות, בכח השפה לשנות את התודעה, בהאדרת הלשון כמימד בפני עצמה, כזמן וכמרחב.

אבל עכשיו אני חושב ששכחתי, ששכחנו, שהמילים הן בעצם הביטוי לרגש, ולא הפוך, בדיוק כפי ששכחנו שהכסף הוא ביטוי לעבודה. מרוב רומנטיקה הפכנו אותן לעיקר.

על כן, לא יכולתי שלא לקרוא, אמנם יש שיגידו באיחור מה, את מאמרו של ביאליק  – "גילוי וכיסוי בלשון".  קראתי והתענגתי. זהו מאמר נפלא – צורת הכתיבה, מלאת הארמזים ומשחקי הלשון, ויותר מכך, תוכן הדברים. אפשר לדבר הרבה על המאמר אך אדון בנקודות שבהן חשתי בתחושה הנפלאה של "לכוון לדעת גדולים". ביאליק מבכה את אזלת היד של השפה, הוא מכנה את השימוש במילים כ"כיסוי". המילים מסתירות ולא מגלות, במקום לחשוף הן חוסמות, כל הצורך בהן, לטענתו, הוא לחפה על שכבת התוהו שזורמת לנו מתחת לרגליים, על האינמילים הפועם במעמקי הלב. לאחרונה הייתי בכנס בנושא תפילה. בין השאר שמעתי שם את שי זרחי, מעין מנהיג תפילות חילוני. שי השתמש שם באותה טענה על התפילה – הוא סיפר איך הוא מרגיש שריבוי המילים רק מכסה על זעקת הנשמה. וגם אני מרגיש ככה רבות.

והתפילה היא בעיני דוגמא מצוינת לכך, שכן היא לכאורה ביטוי מושלם של התאמה מלאה בין המילים והרגש. פעמים רבות, המנגינה היא זו שקובעת את רגשות התפילה הרבה יותר מן המילים עצמן. קחו למשל שיר, שאני בטוח שלרבים מהקוראים האשכנזים, מהווה אחד משיאי התפילה. "חמל על מעשיך".  מי מאיתנו הקדיש אי פעם מחשבה על הביטוי "בצדקך עמוסיך"? מקדשי מילים שכמוני ימהרו לפתוח מחזור עם פרשנות  ואזי ידעו לכוון את 'הכוונה האמתית' של המילים. בדומה לכך – מזמורי קבלת שבת. נסו פעמים לומר את מזמור צ"ט מבלי נגינת הפאתוס של "משה ואהרן בכהניו". נסו לומר את מזמור צ"ג מבלי הדרמה של "מקולות מים רבים". שימו לב איך כל התחושה משתנה.

אחרון מן התפילה – רבים מחברי האשכנזים דלעיל מאסו, וכנראה בצדק מסוים, מהסליחות בנוסח אבותיהם, ומעדיפים את אלו של אחיהם מעדות המזרח. הטענה: הסליחות האשכנזיות גלותיות, בכייניות, ואילו אלה הספרדיות יותר 'חיות', יותר 'ביחד'. אולם מי שיעמיק קצת במילים, יראו שגם בהן הגלות משמשת תפקיד מרכזי ביותר, גם בהן יש הרבה בבחינה של 'קינות', וגם הן מדברות רבות מאד בלשון יחיד. ההבדל הוא פשוט בניגונים, בשיתוף בין הקהל לחזן. התחושה הנוצרת היא אחרת, ואז ניתן להגיד שהן פחות 'גלותיות', בכלל בלי קשר למילים.

*

חשוב יותר הוא התחום של בין אדם לחברו. עם אלהים כבר נסתדר. הבעיה היא שהמילים מכסות על הרגשות שלנו. שאנחנו בטוחים שרק אם נשנה את המילים הבעייתיות, אם נרכך את העוקץ שלהן, התסבוכת תיפתר, השנאה תעלם. קחו לדוגמא את הדרישה להחליף את השימוש בכינוי 'זקן' בחוקים שונים. לכאורה הטענה היא טובה – המילה 'זקן' היא מעליבה. אני טוען, וכאן אני חוזר גם לביאליק, שלמילה זקן אין שום כוח בפני עצמה. גם הצירוף 'אזרח ותיק' יהפוך למעליב, כפי שהביטוי 'אפרו-אמריקני', שתפקיד היה להחליף את 'כושי' גם הוא כיום חורג מעבר לגבול הסביר. הפוליטיקלי קורקט לא יציל את העולם. ההשפעה שלו על הרגשות והדעות נמוכה הרבה יותר מכפי שמשוכנעים. הכינויים האלה הם בסך הכל כלי לתיוג של אדם לקבוצה מסוימת, והרגש שמתווסף אליהן לא תלוי במילה אלא באדם. חשבו רגע על מילים גסות – המילים נחשבות כגסות לא בגלל המשמעות המילולית שלהן, אלא כי החברה החשיבה אותן ככאלה שלא מקובל להגיד. פעם ישבתי בארוחת שבת עם חבר אמריקאי שהשתמש במילה Maniac על מישהו, ולא הבין את המבטים המתעלמים. הוא צודק, באנגלית מדובר בביטוי קביל לגמרי. כמובן שגם הזמן הוא פונקציה משמעותית – לא הרי בן בליעל של ימינו כבן בליעל של תקופת המלוכה. המילים הגסות הן בעצם דרך לאדם שאומר אותן לחוש שהוא מבטא רגש קיצוני, שהוא מפר 'טאבו' חברתי.

רבות הפעמים הן שאני שומע אנשים מתוכחים, או אפילו, כמובן לעתים נדירות בהחלט, מתוכח בעצמי, ויודע שאם ננתח את הויכוח בצורה פשוטה ומילולית, נגיע למסקנה שמדובר בסך הכל באי הסכמה על ניסוח של תיאור כזה או אחר. הויכוח שנוצר, כנראה משקף איזשהו שוני יסודי באופי בין האנשים, שרק עלה לפני השטח בעקבות המילים. לכן הצגת הויכוח 'במערומיו' כפי שקורה לפעמים, הוא רק בבחינת 'כיבוי שריפה', אך שורש הדברים טמון עמוק עמוק מי ימצאנו.

ובנימה אישית יותר – אשתי לעתיד היא עולה חדשה, ובדומה לי, באופן לא מפתיע, נהנית(או שמא סובלת) מעושר לשוני ומיכולת שימוש גבוהה במילים. הבעיה היא שמדובר בשפה אחרת. באיזשהו שלב פתאום הממה אותי ההבנה שבגלל שאנשים החליטו שהברות לשון השונות מבטאות דברים שונים, יש לי קצר בתקשורת עם שבעה מיליארד איש. וזה מטורף לגמרי.  אז ברור שאני מבין מדוע זה קרה היסטורית– כי אנחנו חיים באיזורים שונים ויש לנו אמונות שונות ואינטרסים שונים וכו' וכו'. אבל ברור לי שרב הדומה על השונה, ורב ההפסד על הרווח.  אפילו אצל דוברי אותה השפה – כל כך הרבה פעמים ראיתי אנשים שבגלל שלא יודעים להתבטא היטב, החברה דחתה אותם הצידה. ההתעקשות להקשיב רק למילים, לתת להן את מרכז צומת הלב והאמון, היא זו שמכאיבה מכל לכבדי הלשון.

ואני מכיר את הטענה שאין לנו דרך אחרת מלבד המילים. אבל אני קורא לנו ליצור דרך חדשה. אני קורא לנו להפסיק להיאחז במילים בלבד, להפסיק להיות 'פסיביים' כאשר אנו מקשיבים. לנסות לזהות את הרגש מאחורי המילים, את בקשת האהבה והקרבה, את הכעס והתוהו. את הבדידות ואת האמפתיה.

והדברים עוד ארוכים. להלכה ולמעשה אני מבקש מכם להוריד את משקפי השמש.

6 תגובות בנושא “בגנות המילים”

  1. וואו שאפו, מזדהה עם כל מילה. מרגישה שיכול להקשות לא רק בתור שומעת, גם בתור מדברת, שמרוב מילים שאני אומרת כבר מתקשה להקשיב לרגש הפשוט והכנה שנמצא מתחת לפני השטח

    אהבתי

  2. חזק אחי! כל מילה בסלע (שתיקותא בתרי. מתאים למאמר..)
    "הפוליטיקלי קורקט לא יציל את העולם" – יום אחד זה יהיה סטיקר.
    יהיו הדברים לע"נ ר' חיים נחמן וולוז'ינער.
    שמדבריו יצאו אורה וברכה בבחינת מרירו למתיקו.
    חג שמח!

    אהבתי

  3. בלי מילים אין כלום, רק מין מסטיק לבן וארוך שנמתח ונמתח ומתמשך עד אינסוף

    ועם יותר מדי מילים אנחנו מתבוססים עמוק במערכות מושגים שהמצאנו ונאבקים בגלמים שאינם קיימים מחוץ לראש שלנו

    אולי מה שצריך זה להשתמש בהן עם קריצה,
    כלומר לא לשכוח את הסימן על המצח

    אהבתי

  4. ובזה יתרון פנטסטי למי שאינו דובר את השפה המדוברת סביבו מבטן;
    (או לפחות כך נדמה לי;)
    שהדיבור שלו לעולם יהיה משחק, שימוש בשפה כשעשוע שהאדם לעולם עומד כחיצוני אליו

    אהבתי

  5. יפה מאוד. וגם הקישור שלך למפגש עם שרה מרגש במיוחד:)

    אתגור מצדי: אפשר להסתכל על הדברים אחרת. זה לא שיש משהו בתוכי שמחכה להתגשם במילה כזו או אחרת אלא שהמילים *מייצרות* אצלי תחושות ובלי אותם מילים לא הייתי יודע למצוא בעצמי הבחנה בין הרגשות והחושות השונות. דוגמה ידועה לכך היא שבתרבויות רבות לא קיים צבע כחול ולכן בני אותה תרבות אף לא רואים אותו:
    "שהשפה מרגילה אותנו להתייחס לשני גוונים כצבעים שונים, היא מאמנת אותנו להתייחס אליהם כמושגים שונים, ולמוח להגזים מעט את ההבדלים בין הצבעים האלה. במיוחד באזורי הגבול. בלשנים קוראים לתופעה הזו 'קפיצה קטגוריאלית'. המוח קצת מעוות את הצבע המקורי כדי שיתאים לקטגוריות הנקיות שלו".
    קישור למאמר המלא: https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3524269,00.html

    פוסט מודרניים (או ליתר דיוק: פוסט-סטרוקטורליסטים) יטענו באופן יותר רדיקלי כי לא קיים שום דבר מחוץ לשפה ואי אפשר לחשוב על אנושי שנמצא מחוצה לה ויכול להסתכל עליה מבחוץ, גם הניתוח שעשית נתון בתוך המילים ולא באמת בהיחלצות מהם. אי אפשר לדבר על סובייקט ללא שפה, קח את הקוגיטו של דקארט שמכונן את הסובייקט המודרני: 'אני חושב משמע אני קיים', אך האם ניתן לחשוב ללא שפה?

    ונסיים במילותיו של מאיר ויזלטיר:

    הַמַּאֲמִין בְּמִלִּים עוֹשׂוֹת
    מַאֲמִין בְּמָה שֶׁעָשׂוּ לוֹ. מִי שֶׁטִּפֵּס
    עַל גַּרְמֵי מִלִּים תְּלוּלִים
    לְרֹאשׁ מָצוּק אוֹ יָרַד
    לִנְקַבוֹת אֲפֵלוֹת וְכָל אוֹתוֹ זְמַן
    נֶאֱחַז בְּזִיזֵיהֶן הַפְּרִיכִים
    וּמִבַּעַד לַסְדָקִים דִּמָּה לִרְאוֹת
    אֶת נֹגַהּ הָעוֹלָמוֹת,
    פְּנֵי אֱלֹהִים אוֹ לִשְׁמֹעַ
    אֶת קוֹל הַמֵּתִים אוֹ קוֹלָם
    שֶׁל מִי שֶלֹּא נוֹלְדוּ עָדַיִן,
    עוֹמֵד עַל רֶמֶץ הַמִּלִּים
    וּמִשְׁתַּתֵּק.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s