היא כאן

היא כאן. שולטת בכל, עוברת בהבלי הפה שלנו, במבטים האדישים, בשלוליות בצדי הכביש, בצפצופי המגנומטר, בחלונות הראווה. הזרות. קשה ואפורה כמו ברזל ממשי מאד. הזרות מנצחת, מנגנת עלינו, התחושה העמוקה הזו שאנחנו לבד בעולם, שהאדמה תחת הרגליים היא אי קטן מאד שאנחנו משחקים עליו הישרדות ולכן לא כדאי להיקשר יותר מדי. לא לחייך סתם, לא לשאול שאלות לא ענייניות. לא להפגין חולשה או בלבול.
היא כנראה התחילה מזמן, אחרי שאדם וחווה נתנו ביס בפרי עץ הדעת ובין האנשים הקרובים ביותר התייצבה מחיצת הבושה ודווקא לרוב האנשים שמנסים לחתור תחתיה, לעשות דברים כמו להציג את עצמם, לומר שלום, לחייך בלי סיבה, נתפסים כחלשים, חסרי חברים, נחמדים מדי. עוד לא התבגרו מספיק להבין שיש זרות מובנת בעולם ורוב האנשים פשוט למדו להסתדר איתה, כמו חולצה קצת מגרדת. וזו אולי הקללה הגרועה מכל הקללות.

פעם חשבתי ששיא הזרות הוא באוטובוס, עירוני וישן, מיטלטל וצפוף, המוני אנשים עומדים זה לצד זה בשעה לא נוחה וכל אחד מנסה לשקוע בעולמו שלו על אף שהוא מחויב להביט אחד בשני. כאילו צריכים לעמוד באיזה מבחן אנושיות, להיות ביחד ביחד אבל להתעלם.
אבל אני חושב שזה קטן. האבסורד הגדול מתרחש דווקא באירועים שיש לכל המשתתפים בהם מטרה משותפת. חשבו על הופעה של אמן מוערך. לכאורה הגענו לשמוע את אותו הזמר, מתוך ההערכה המוזיקלית המשותפת שלנו, ואם תקשיבו פעם לקהל שר ביחד שיר, תחושו עוצמות רוחניות באוויר, אבל אם תנסו ללכת פעם להופעה לבד תגלו כמה זה קשה, כמה זה בודד פתאום. יותר מכך בחתונה, בשמחה משותפת לאדם אחד שאנחנו אוהבים, כמה אנחנו מנסים להיצמד פתאום לאנשים מוכרים לנו, איך ננסה תמיד לרקוד עם אלה שאנחנו מכירים.
גדולה מכולן היא התפילה בציבור. התפילה בציבור המלאה קריאות מאוחדות של הקהל: הודו לה', קראו בשמו, הודיעו בעמים עלילותיו. לכו נרננה, נריעה לצור ישענו, נקבלה פניו בתודה, בזמירות נריעה לו. ואני בטוח שאתם מכירים דוגמאות נוספות. אבל לפעמים תפילה בציבור יכולה להרגיש כל כך בודדת. הרבה אנשים נפרדים מנסים להתכנס להתאמץ להתכוון, להגיע לאיזו מדרגה רוחנית חדשה, לדבר עם מלאכים, אולי סתם לבקש לסגור את החודש, אבל לבד. החסרונות, השאיפות, הרצונות, משותפים, אבל כל אחד בעולמו הפנימי שלו.

ואני יודע ומכיר ומרגיש את האינסטינקט המתגונן שלנו. זה אומר שאי אפשר להיות חבר של כולם ואי אפשר להיפתח לכולם ואי אפשר ואי אפשר. ואני מניח שיש בו מידה של צדק ואמת ושיש אנשים רעים בעולם. אבל אני מציע לא לתת לטיעון הזה להשליך את התינוק עם המים. יותר מדי זמן אנחנו בזרות, חולפים על פני אנשים ברחוב כאילו היו אוויר, וכה רבים האנשים הטובים שאנחנו זרים להם. לפעמים זה האדם שעומד לידנו בפקק, שמחכה מאחורינו בתור, ולפעמים אנחנו קמים איתו בבוקר או אוכלים לצידו בארוחת שבת.

שמעתי שאומרים בשם הדלאי למה: אין אדם זר לי. ומאז ששמעתי אני מדיר שנתי מעיני בלילות. שמעתי ושמחתי, שמעתי ובכיתי. שמעתי והבנתי שזו המדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. כל השיטה של בעל הסולם(ספר מתן תורה אות ט"ו) מבוססת על כך שהמצוות של בין אדם למקום הם רק הכנה לואהבת לרעך כמוך. הרבה יותר קל לתת לאלוהים מלתת לבני אדם עם רצונות ורגשות וחיבה לצבעים חמים ואלרגיה לבמבה. מידת ההשתוות של הבעל שם טוב, זו שדורשת ממך להישאר במדרגה של "שיויתי ה' לנגדי תמיד", לא משנה אלו סערות עוברות עליך, היא אפסית מול הנכונות לשבור את הזרות הקשה החוסמת בין אדם לאדם.

אבל אנחנו יודעים שזה קל. שהמסך עשוי קרח דק, שאצל רובנו רוב הזמן החשדנות והאדישות הן רק לבושים דקים של פחד שאנחנו רק מחכים להשליך, מחכים למישהו שיכיר בנו, שיפנה אלינו בחיוך, שישאל אותנו איך מגיעים לרמב"ן או באיזה כיוון ירושלים. כי כולנו חשים את הבדידות הזו, ואולי במקום לכפות את הזרות אפשר ביחד(בעצימת עיניים) להחליף את החולצה המגרדת למשהו נעים יותר.

9 תגובות בנושא “היא כאן”

  1. יפה מאוד.
    אך אולי זה סודר החשמל. ובמקום שיש בו גדר ערווה שם תמצא קדושה?
    (ובאותו עניין, יש לי תחביב קטן וסודי בחתונות, לפעמים, רגע לפני שאני מצטרף למעגל רוקדים אני מנסה לנחש אם הידיים שאני עומד להפריד ביניהם מכירות זו את זו ואז חלילה אצור פירוד ולכן עלי לחפש מקום אחר במעגל.

    אהבתי

  2. תודה על הדברים. אמנם יש משהו קליט ופשוט בדברים של הדלאי לאמה אבל נראה לי שאפשר למצוא את זה גם במחוזתנו. הרב קוק רואה את עצמו, כחווית חיים ולא רק כסיסמה, כחלק מאורגניזם אנושי אחד גדול. נראה לי שזה גם מפתח…

    אהבתי

    1. תודה רבה!
      הכרתי את הדברים של הרב קוק, ואכן הוא עמד בראשי בעת הכתיבה. אולם התפיסה האורגנית שלו מרתיעה אותי – היא כפייה של המציאות לתוך תפיסת עולם לא לה.
      מבחינתי היא יכולה לשמש מניע לאנשים מסוימים שצריכים סיבה – מדוע עלי לשבור את הזרות? כי העולם אורגני. אבל לעולם לא תשובה, כי היא בבחינת 'חיבוק דוב'. האדם שמולי איננו חש את עצמו כאיבר אורגני אלא כאדם נפרד בעל אישיות וחיים. האם אני רוצה לפגוש אותו או לפתור באמצעותו שאלות פילוסופיות של השגחה?

      אהבתי

  3. יכול להיות שזה בעצם אותה אמירה של הדאלי למה אבל אני שמעתי אותה קצת אחרת (ממקור מוסמך):
    כל אדם שאני פוגש אני משתדל להתייחס אליו כאל חבר שהכרתי מזמן
    (Every person i meet i try to treat as an old friend)

    אהבתי

  4. גם כשנמצאים בקרבה גדולה או מנסים להיות נחמדים לא תמיד מגיעים לאינטימיות. גם כששני הצדדים מאוד רוצים. כמו לארח מישהו ולנסות לגרום שיהיה לו נוח. לפעמים זה מצליח ויש אווירה ולפעמים זה קרח שלא נשבר ואתה נשאר מתוסכל.
    "כאשר אנו מנסים לשמר את ספרת הפרטיות האינטימית האותנטית… הפרטיות עצמה היא זו המשתנה לכלל ספרה 'מחופצנת' שעברה אובייקטיביזציה מוחלטת… הדרך – הדרך היחידה – לקיים מערכת יחסים אישית עזה ומספקת, איננה להביט זה אל תוך עיני זו ולשכוח את העולם הסובב, אלא בשעה שאוחזים ידיים להביט יחד החוצה לנקודה שלישית (התכלית שעבורה נאבקים השניים, שאליה הם מחוייבים). (סלבוי ז'זיק הסובייקט שאמור להאמין עמ' 45, מצוטט אצל הרב שג"ר, בצל האמונה עמ' 66-68).
    זה הפתרון בעיני. להכיר בכך שלא הכל יכול להיות קרוב, אבל לשאוף שלפחות החיצוניות תביע רצון לשם. יכול להיות שזה הסתפקות שג"ריסטית דלה שלא מובילה למקום סולידרי (כידוע ומפורסמת האכזבה שלו מעצמו לפני מותו), אבל זה מה שמוביל אותי כרגע כי אני לא רואה פתח אחר לבעיה.

    אהבתי

  5. אבל הזרות הרי קיימת, ולא סתם. אנחנו, כולנו, אנשים שונים. ואי אפשר להתכחש לכך. אנחנו חשים זרות כי יש לה בסיס אמיתי. פלוני הוא לא אלמוני, ואלמוני הוא לא פלוני.
    אז נכון שזה רק במובן מסוים, ונכון שיש גם בסיס משותף ושאפשר להגיע גם למפגש. אבל חשוב להבין שיש מזה ויש גם מזה. זה קריטי. הנסיון להתעלם מהשוני ולמחוק את ההבדל הוא לא נכון, והנוקטים בו עלולים להתאכזב.
    מישהו כתב פעם: 'כולם קצת לבדם, אבל הם גם ביחד. הם גם לבדם, וגם ביחדם.'

    אהבתי

  6. מזכיר לי את השיר של מיכה שטרית והחברים של נטאשה:
    מילוני אנשים לבד ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע…
    זה משתנה אבל מעט ומשנה כל כך מעט…

    אהבתי

  7. יא אללה עודד
    אתה נהדר

    [רק, שלפני כמה זמן פתאום הבנתי שאני ממש מאמין בכך שתהיה גאולה יום אחד, שחייב שתהיה]

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s