על הלימוד

בדיחה אחת נפוצה במחוזותינו:

בייניש אחד עולה לשמיים.

  • פונה אליו ה' יתברך בנימוס: נו, תגיד משהו.
  • עונה הממושקף: תגיד אתה משהו. אני כבר אגיד הפוך.

 

בתי המדרש הם מהמקומות האהובים עלי בעולם. המפגש הקטן הזה של האדם עם הכתוב הוא חלק מחיפוש סוער של האדם אחרי האלוהים ואחרי טביעות האצבע הנעלמות שהשאיר בעולם.

וכשאני מנסה להגדיר מהו לימוד בית מדרשי משמעותי בעיני, אני מדבר על לימוד כזה שבו האדם, על כל החלקים שבו, הגופני, הרגשי, השכלי, הרוחני, הכל נפגש עם הכתוב. לימוד אינפורמטיבי של הלכה פסוקה או להבדיל שפה חדשה גם הוא חשוב בפני עצמו, אך הוא איננו דורש הזדהות לרוב, והחלקים האנושיים אותם הוא מפעיל מתמצים לזיכרון והבנה בסיסיים. כך כותב הרב קוק(אורות התורה פרק ב) על פעולת הלימוד:… וְהִנֵּה כָּל הַלּוֹמֵד תּוֹרָה הוּא מוֹצִיא מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל אֶת מְצִיאוּת חָכְמָתָהּ מִצַּד נַפְשׁוֹ, וּבְוַדַּאי אֵינוֹ דּוֹמֶה הָאוֹר הַמִּתְחַדֵּשׁ מִצַּד חִבּוּר הַתּוֹרָה לְנֶפֶשׁ זוֹ לָאוֹר הַנּוֹלָד מֵהִתְחַבְּרוּתָהּ לְנֶפֶשׁ אַחֶרֶת…" כלומר, הלימוד הוא המפגש עם הנפש הייחודית של אותו אדם פלוני עם התורה. אני יכול ללמוד תורה לא מתוך נפשי, אלא מתוך נפש של מישהו אחר, מתוך מסכה שעטיתי על עצמי, מתוך דמיונות ואידאולוגיות. אבל אז נשאלת השאלה אם למדתי.

בו בזמן שמביא האדם את עצמו אל הכתוב, מתרחש גם תהליך בכיוון השני. האדם מכניס את הכתוב אל עולמו שלו. גם כאן, בכדי לפגוש את הדברים באמת, יהיה עליו להפשיט מהם את כל המסכות שהלביש עליהם, את הדעות הקדומות, את המטענים השליליים והחיוביים, את הנחות היסוד החוצצות בינו ובין האותיות והמילים, שאם לא כן, הוא לא למד דבר, אלא בבואה דבבואה של עצמו.

נתבונן רגע על החומר הנלמד. מה שנלמד תמיד טוען טענה חדשה, תמיד מספר לנו משהו שלא הכרנו על המציאות. ספר שמות מגלה לנו שיש התגלות אלוקית בעולם, אביי טוען שעד נעשה זומם למפרע ורמח"ל מתאר לנו איך הקו נפגש עם הרשימו. החידוש, מעצם היותו, חושף את החוסר שבישן, את הנקודות העיוורות בצד השני, החידוש הוא לעד ביקורת של הישן.

*

אם כן, המפגש המלא מחייב תגובה של הזדהות או של דחייה. הלומד שואל את עצמו – מה היחס בין הנאמר ובין העולם הרגשי שלי. ובין העולם התרבותי בו אני מאמין. ובין מקורות אחרים שאני מאמין בהם. בין מה שאמא אמרה לי אתמול ובין מה ששמעתי מהגננת בגיל חמש.

הבעיה היא שיש לנו תפיסות עולם ומנהגים וסולם ערכים, ולא ניתן לקרוא משהו כמבודד מכל זה. על כן לרוב התגובה היא של הזדהות או של דחייה, של עידוד עצמי(זה בדיוק מה שאני חושב) או של דחייה(מזעזע/חשוך/רפורמי) התוצאה היא ביקורת. או שהיא חיצונית – מופנית כלפי העולם שסביבו, כלפי סולם הערכים בו הוא ודגל, כלפי אמונותיו, התנהגויותיו, מהדרך בה הוא מתפלל עד מתי הוא הולך לזרוק את הזבל, או שהיא פנימית – כלפי הטקסט עצמו. האדם המתמיד בלימודו מתרגל לביקורת שמביא עמו הכתוב, עם החידוש. ועל כן הוא מחקה את החומר הנלמד. גם הוא רוצה לחדש, גם הוא רוצה לומר דבר שעדיין איננו נאמר. כל מהלך למדני פשוט מתחיל בסתירה, בכלל שלא מצליח לכסות על הפרטים, באמירה שלא תואמת את כל המציאויות. הגמרא כולה היא התרחשות שכזאת, ועל כן ממשיך הלמדן את הגמרא. התוספות המשיכו את הגמרא והאחרונים המשיכו את התוספות, ועכשיו מישהו צריך להמשיך את המסורת.

חשוב לציין שהכתוב אף פעם לא מסוגל להכיל את כל המקרים, את כל האנשים, את כל התחושות, את כל הצבעים והמגזרים. על כן אנחנו משליכים כנגדו מקורות סותרים, שאלות נוקבות, מפשיטים אותו מכל הקישוטים והעיטורים, עד שנתפוס אותו, שנאחז בתמצית, והתמצית הזו מובטח עליה שלא תספיק. תמיד ירבו השאלות על התשובות. הרי מה שהוציאה נפש אחת מתהום מעמקיה,  לעולם לא תוכל האחרת לשאוף עד תום. תמיד תופיע החריקה, הצרימה. אפילו הכותב עצמו משתנה, גם הוא עצמו יראה את מה שחשב והרגיש לפני זמן ולא יבין. כבר כתב מורנו הרב צייטלין("לחשבונו של עולם"): "ושאני מתבונן לשאיפותיהם הפנימיות של גאוני הרוח האמתיים, הגיונותיהם וחזיונותיהם, שגיונותיהם וטעיותיהם, אני בא ליד החלטה, שכל אחד ואחד מגאוני הרוח הבין רק צד אחד מן הצער העולמי, רק אחד מן הגוונים, רק אחד מן האופנים. את שאר הצדדים, הגונים והאופנים, כמעט שלא הביע כלל או לא התעסק בהם כראוי". ואני בטוח שגם צייטלין לא היה מכחיש שגם לקה בכך.

*

נוסיף לכל זאת את המאפיינים הבאים – מדובר בישראלי, שעל פי ההגדרה הרווחת הוא גם ככה אחד שחושב "מחוץ לקופסה", חצוף כזה, מעיז לעשות מה שאף אחד לא עושה לפניו, ומדובר גם בבן המאה ה-21, בתקופה בה החשיבה המדעית המדוקדקת, יחד עם החשדנות הקונספירטיבית, שולטות בכיפה. וחשוב מכל – מדובר ביהודי דתי, עמדת מיעוט הנזקקת להגן על עצמה מבלי סוף, מבית ומחוץ.

ואת כל המילים והדוגמאות כתבתי רק בשביל לדבר על ההשלכות הנפשיות. על האישיות שנוצרת מתהליכים שכאלה. מצד אחד מתפתחת חכמה ביקורתית שאין כדוגמתה בקריאה, פיענוח, ועיבוד של מקורות, ומצד שני מתפתחת  בו עמדה נפשית ביקורתית. נראה לי שאדם שיש לו מה לומר על כל דבר לא מסוגל להקשיב. הוא תמיד חייב להביא את האיפכא מסתברא – וכפי שכבר הזכרתי, תמיד יש איפכא מסתברא –  על הדברים. על הפוסט מודרניזם. על המודרניזם. על הרבנות ועל כשרות צהר ועל החילונים ועל הדתיים הליברלים והחרד"לים והחרדים ועל שטיסל ועל שבאבניקים. הוא תמיד חייב להוכיח את צדקתו, להגיד ש"אנחנו לא נוצרים", למרות שזה כבר מזמן לא קונפליקט בשביל אף אחד, ולהגיד למה הבודהיזם זה רע ולמה הדרך בו הוא מניח את התפילין היא הכי אמתית בעולם. הביקורתיות האוטומטית חוסמת את האפשרות הפשוטה לומר "איני יודע", להכיר בקיום של אמונות ואנשים אחרים, היא לא נותנת לנו להתפתח.

בחשיבתי הפשוטה אני מזהה שני גורמים אפשריים. האחד הוא כפי שהזכרתי הצורך ביציבות. השאלה היא האם נוכל להישאר יציבים ובטוחים בחיינו גם כאשר אנשים חיים לגמרי אחרת, ולא נמדדים על הסקאלה של נכון-לא נכון. אני מרגיש שהרעיון הזה עובר בכל פוסט בבלוג בערך. האפשרות פשוט להקשיב לרעיון שונה ממני כרגע, ולא להגיב. לתת לו לנוח אצלי קצת. אולי בסוף משהו יקרה אצלי. אולי לא. השני הוא הרצון, החשוב וההכרחי, בהופעה, בביטוי עצמי. כאן אני חושב שאפשר להכיר גם בכך שהקשבה היא ביטוי עצמי, אולי אפילו חזקה יותר, מדיבור. שהאזנה אמתית לדברים היא נוכחות שאין כדוגמתה.

הפעם אני מרשה לכם להיות ביקורתיים בתגובות.

4 תגובות בנושא “על הלימוד”

  1. "חיפוש סוער של האדם אחרי האלוהים ואחרי טביעות האצבע הנעלמות שהשאיר בעולם."

    זה.

    אהבתי

  2. ראשית, פוסט מבריק. בכל כך הרבה רמות.

    למרות זאת אציין שאני איני חש כך כלפי עולם בית המדרש – בעיניי הוא המקום המקשיב ביותר בעולם. אולי זה נכון רק לגבי ישיבית עתניאל ודומותיה, אבל התמהיל של פתיחות מחשבתית יחד עם היותך עמדת מיעוט יוצר בעיניי אנשים מזן נדיר – כאלו שה'מובן מאליו' התרבותי אינו מובן להם מאליו, והם מסוגלים לבקר אותו ולעמוד על חוזקותיו וחולשותיו, ומאידך גם אינם עומדים במגננה אוטומטית מול הרוחות המנשבות בחוץ. משהו בזה סודק באופן כל כך מוצלח את תחושת ה'יודע', שעמדת המקשיב – על אף הרפלקציה והביקורת – תופסת מקום נכבד בעולמו של הלומד.
    בין אם הניתוח הזה נכון ובין אם לא, בסופו של דבר האנשים הפתוחים והמקשיבים ביותר שפגשתי מעודי היו יוצאי בתי המדרש.

    נ.ב. גם תוך כדי ביקורת וניתוח אדם יכול להיות בעמדה שמקשיבה באופן עמוק. ועל זה אולי כבר צריך פוסט בפני עצמו 🙂

    אהבתי

  3. (אני רק אניח כאן את מה שדיברנו בעלפה)

    אנחנו תמיד נמצאים במקום מסויים ומבקשים לאזן, לאוורר את המַנח הטבעי לנו עם הפן ההפוך. לכן חשוב לי להוסיף על דבריך היפים והחדים את הצד השני, שהוא יקר לי.

    בַבקורת יש דבר נהדר. מלבד היכולת לדחות את הטענה שהוצגה בפנינו, היא מאפשרת לנו להבין באמת את הטענה, מתוך השוואה ועימות לאופציות האחרות.
    אדם שהבקורת היא פן מסויים באישיותו (כמובן תוך איזון ונתינת מקום גם לתמימות והשתקעות) מסוגל להפנמה עמוקה יותר וליכולת הבנה נכונה יותר של הטקסט/ התופעה/ היצירה/ המיצג עמם הוא בא במגע. זו יכולת שמביאה ליצירה וליצירתיות.

    פן נוסף הוא הזהות העצמית. כשאני מבקר תופעה (לא כספורט של "אפשר גם תומר להיפך", אלא כשבאמת אני חושב שיש פגם או בעיה), אני מביא לידי ביטוי את *דעתי*. בשביל זה אני שתהיה לי דעה, שיהיה לי טעם, אידיאולוגיה, פילוסופיה או וואטאבר. כשהתפיסה שלי היא לא דוגמאטית מודעת לכך שהיא בת-טעות וכישלון לעתים, יש כאן שלב בריא בדרך לבניית אישיוּת, לעיצוב זהוּת. הזהות הזו חשובה בשביל היכולת להתפתח – התפתחות היא תמיד באיזשהו כיוון מסויים ולא מתוך התפזרות.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s