מחיאות כפיים בבקשה

זה כבר כמה שנים שאני תוהה על קנקנו של יצר הפרסום, של הרצון להיות ידוע בציבור, כזה שאומרים לו ברחוב ראיתי אותך אתמול בהופעה, שעושים איתו סלפי ושולחים לחבר'ה, ששואלים את דעתו במוסף סופשבוע. מאיפה זה מגיע.

אמנם, כבר ידועה האימרה החב"דית ש"על תאווה לא שואלים שאלות", כלומר עם יצר הרע אסור להתדיין על כוס קפה. התאווה היא תחושת שקרית, היא האדם שעל פי ר' נחמן רץ עם יד סגורה וריקה ומפתה את העולם לרדוף אותו לגלות את האוצר, היא בלון מנופח מדי שסופו ככל בלון. בנוסח הזה פשוט נחליף את יצר הפרסום למונח של תאוות כבוד. להיות מפורסם זה להיות מכובד, זה להיות מוערך, ועם התפוצה המהירה שהמדיה מאפשרת הפרסום הוא לא דבר התלוי דווקא במעשה גדול או חשוב, אלא סתם בשירת פופ המונית. אם כן, יש להלחם בה. לכרות את ראש ההידרה מאה ואחת פעמים, תמיד ישנו "נחש עומד בפינה" כלשונו הזהב של המשורר. אל התשוקה הדתית הזו לגבור על התאוות מצטרפת אצל האמן גם בקשת האותנטיות והפחד מפני איבוד הקול העצמי. כתיבה פייסבוקית היא דוגמא טובה לעניין ששב ועולה בנושא הזה – הכותב שואל את עצמו: האם אני כותב בגללי או בגלל אחרים, בגלל שאני מנסה למכור, להיות אהוב. כאן הערה – אני חושב שבקשת אהבה היא דבר מעולה והגיוני, וחבל שלפעמים אנחנו מתייחסים אליה בזלזול עצמי ובתחושה של נמיכות.  להיפך, לעניות דעתי ומניסיוני הדל, בקשת אהבה מסותרת הרבה פחות נסבלת בציבור מאשר בקשת אהבה גלויה.

בפוסט הראשון של הבלוג עניתי תשובה מסוימת לבעיה הזו – פשוט להתעלם ממנה, שכן המאבק התמידי על האותנטיות ובקשת הכבוד הוא רק עיסוק יתר בעצמי ובמחשבותיי.

כאן אני רוצה להציע בפניכם מחשבות אחרות(מה לעשות, בכל זאת גדלתי על הרב קוק). ראשית כל אחלק בין שני בקשות של התפרסמות. ישנו רצון בסיסי יותר שמטרתו היא להיות נזכר. הפרסום הוא רק כלי לשם כך. רצון זה נובע מתחושת הארעיות של הפרט  שגרמה לחיבור היפהפה ששמו קהלת. הגם שזהו רצון אבסורדי, שכן האדם המת לא יחוש את הנזכרים בו(מה שמוכיח שהפרסום הוא רק אמצעי), יש בו מן בקשת הנצח, מן בקשת החיים האינסופית של האדם, ולו תהיה רק בשלטי הרחובות. ברם, בעיני כאשר האדם מסוגל למצוא עצמו חלק מכלל, קהילה, משפחה, עם, עולם, בקשת הנצח מתממשת דרך הדורות הבאים, בדרך של שלווה ברוכה ולא של מרדף.

הרצון השני הוא הרצון שקולי ישמע ויגיע לחשיפה מרבית. כאן אציע תפיסה אחרת של אמנות. ישנה תפיסה שמעשה האמנות הטהור והאיכותי הוא מעשה פרטי, בין האדם ועצמו, שרק לאחר השלמת היצירה הוא מציגה לעיני הקהל. אני מערער על תפיסה זו. ראשית כל היומרה לאמנות טהורה, קל וחומר כזו המושגת בדרך מסוימת להפליא היא חסרת בסיס בעיניה. זהו טיעון מעגלי – קיימת הגדרה מעשית מסוימת לאמנות טהורה, שרק באמצעותה מתקיימת "אמנות טהורה". מה שאני מציע(לא חידוש שלי כמובן) הוא "אמנות דיאלוגית". האמנות כשיח משותף של היוצר והקהל, ולא של תצוגת אופנה. אני לא מדבר על הדיון הארוך בדבר פרשנות היצירה, אלא רק מנקודת מבטו של היוצר. יסוד התפיסה הפרטית הוא אנוכי, ואולי הוא זה דווקא המפריע לאמן להתפתח. להבנת הדברים הגעתי בעקבות הרב חרל"פ(מי מרום יח עמ' רסט), הכותב כך – "ישנם נפשות כאלה שאין קדושתם מתגלה זולת על ידי ספיגתם של אחרים, ולכן גם כל כישרונותיהם מתגלים דווקא בעת שצריכים להגיד ברבים, או בעת כתיבתם דהוי גם כן כדורש לרבים". הרבים המאזינים מאפשרים לדובר להיפתח. האמון הניתן לדובר, האוזניים הכרויות, דווקא הם אלה הנותנים לו את כוחותיו, זהו מבט של ענווה כלפי הקהל, ולא של שליטה. אני חושב שאחר שמאמצים גם את התפיסה השניה, ניתן לנסות ולהגיע לאיזון העדין בין היצירה העצמית ובין הרצון לפרסום. בהצלחה.

*חלק מליבון הדברים נעשה בשיח משותף עם אשתי ועם אביעד בלום

 

 

 

5 תגובות בנושא “מחיאות כפיים בבקשה”

  1. כאדם יוצר שגם כן מנסה לעמוד על טיבו של הפרסום, הכבוד, והרצון להיות מוערך ומוערץ (בעיקר משמעותו של העניין כלפיי עצמי), שמחתי מאד לקרוא את מה שכתבת.

    דיאלוג. בהחלט כן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s