צעקה

אנחנו נוטים להשאיר את השם(ה') בתחום ההבנה שלנו. גם האמירה השחוקה ש"אנחנו לא מבינים את אלוהים" כבר הפכה להיות חלק עוד אחד מן הכללים הדתיים שלנו, עוד אחד מרצף המלמולים שלנו ב"פתח אליהו", וכשאנחנו חוזרים ואומרים אותה על דרך קבע אנחנו מנטרלים את האפשרות לקשר אמתי. אדם שאנחנו לא מבינים, ולא דורשים ממנו שום הסבר, הוא לא אדם שנרצה בקרבתו. הדרישה להסבר היא פעולה של אמון, של ציפייה למשהו שיקרה כמו שצריך. בשבת האחרונה ממש קראתי מתוך הספר של מאיר בוזגלו "עד נכון היום". בשורה אחת פשוטה, הוא מבקר את תפיסת השלמות שכל כך התרגלנו אליה ביחס לאלוהים – מה הטעם של אלוהים לכרות בריתות אם הוא לא יכול להפר אותן?

(ואכן, פעמים רבות אנחנו מסבירים, ממנים עצמנו לדוברי אלוהים על הארץ, למה אי אפשר לדעת, ולמה בעצם הכל לטובה ואיך הגאולה השלמה ממש בפתח. אבל ההסברים האלה לא יספקו את הנפש הצמאה לקשר אמתי. המגננה האין סופית רק תרחיק אותה. עדיפה הקושיה החמורה על פני התשובה הגרועה.)

אז נכון. אני לא קורא לשפיטה מהירה, להתרסה כלפי שמיא אחרי כל קפה פושר בבוקר. כמו שאלוהים מלמד עלינו כף זכות, חובה עלינו לעשות זאת גם עליו. אבל לפעמים, לפעמים מרגישים שאין מנוס. שחייבים לצעוק. אנחנו עושים את זה כל יום בתפילה. כבר המהר"ל כתב על הסתירה האמונית לכאורה העומדת ביסודה של התפילה – אם אתה מאמין בהשגחתו המושלמת של ריבון העולמים, התפילה כמוה כהכחשה מוחלטת בהשגחה כזו. אף על פי כן, תפילת הקבע היא טקסית יותר, רשמית שכזו עם נוסח קבוע וסעיפים לימים שונים, יותר כמו פגישה מכובדת עם תורם ישיש ופחות כמו מריבה בין אוהבים.

הצעקה הזו, הערעור על הסדר העולמי, לרוב מבצבצת ועולה כשהחיים מגיעים לקצה. כשיש טרגדיה גדולה, אישית או לאומית, הממדים לא חשובים. כשאדם עומד מול אלוהיו ומרגיש אבוד, אזי הוא אבוד, גם אם חייו טובים פי מיליון מילדים גוססים באפריקה. אל לנו לאמץ את המנהג המפקפק בתחושותינו. לפעמים אין הסבר טוב לדברים. גם בנו יש רוע שאין בו מילים, כבר מילדות, רוע אכזרי ואנוכי שרוצה לתפוס ולכבוש או לנתוץ ולהרוס, וכל ההסברים הפסיכולוגיים שאנחנו נותנים אולי מצליחים לטשטש קצת את הראייה, אבל לא את התחושה.

לפעמים קורה הפוך. לפעמים הגיע הזמן של השם לצעוק עלינו, לרתוח, לטרוק דלתות, לשבור צלחות. הרי אנחנו תמיד מתוודים, תמיד מבקשים סליחה מיד, מתחננים לרחמים. הפסוק האירוני באיכה: "קרא עלי מועד לשבר בחורי", נלקח על ידי פוסקי ההלכה ברצינות רבה. בפשט הדברים, המצב כל כך גרוע שהשם כאילו "עשה Event" להיכנס בנו. בספרות ההלכה, האירוע הזה קיבל משמעות רבה – אסור להפגין שום סממן של תחינה או בקשת רחמים, ממש כמו חג. ההסבר הנפוץ הוא שבתשעה באב נולד המשיח. אבל לדעתי גם הוא בבחינת "להסביר את אלוהים" ולהסיט את צומת הלב אל הישועה. אני רוצה להסביר אחרת. יש כאן מועד, מפגש מסוים עם אלוהים, שאסור לנו להחמיץ, עכשיו הוא כועס, עכשיו אנחנו נזופים לפני המקום ושותקים. לבקש סליחה זה אולי מתבקש, אבל יש מקרים נדירים, כמו היום הזה, שזה מעשה דורסני. שלא נותן מקום למי שמולך להתפרץ.

בהמשך היום זה מתרכך. כבר יושבים על הכיסא, כבר מבקשים בתפילה "נחם".  אולי גם ככה אפשר לעשות ביום הזיכרון – שירי הזיכרון, האהובים עלינו כל כך, רק מן הצהריים. עד אז – שתיקה, כאב, אובדן, עמידה מול חלל ריק. הקבלה אחרת היא בשבת – גם אז אסור לבקש שום דבר, כי הבקשה מסיטה את תשומת הלב שלנו, לא מאפשרת תענוג שלם.

והיום אנחנו בארץ ישראל, עם ומדינה ותורה. אבל עדיין אין מקדש. עדיין נזופים.

2 תגובות בנושא “צעקה”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s