אל תייעד אותי

שוב חושב על המונח "ייעוד". גורל. זוג משמיים. אמנם ויתרנו על האידאלים הגדולים, אבל עדיין משהו בלב רוצה להאמין שיש פתרון, אפילו חלקי, לחידת הגדולה והסבוכה הזו שאנו קוראים חיים. אז יש עבודה שנועדתי אליה. אשה שנועדתי אליה. הייעוד הוא קריטריון עוקף-בג"ץ לבחון את הדברים, בכוחו מצליח הוא לנסוך ביטחון מיסטי שכזה על הדברים.

הרומן המופלא "שמחה גדולה בשמיים" לאמונה אלון שליט"א מתעסק רבות בשאלה הזאת. קטע השיא של הספר, בו נפרדים האהוב והאהובה לנצח, הוא בעצם ניצוח של שני קטעי גמרא סותרים:

…יאיר התיישב לידי ואמר בקול רפה, הייתי אצל ראש הישיבה, ניסיתי לשאול אותו מה הוא התכוון להגיד לנו אתמול.
– מה הוא ענה.
– הוא…לא ממש ענה, הוא רק ציטט לי את הגמרא במסכת מועד קטן דף י"ח, מהשם אישה לאיש ובכל יום בת קול יוצאה ואומרת, בת פלוני לפלוני.
– בכל יום?! הגמרא לא אומרת שזה קורה רק פעם אחת, עוד לפני שהאדם בכלל נוצר?!
– כן, את צודקת, במסכת סוטה דף ב' כתוב שזה קורה ארבעים יום קודם יצירת הוולד.
אני מצטטת לו בשצף קצף, ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת, בת פלוני לפלוני! אנחנו נועדו זה לזה, אירי, נועדנו זה לזה עוד לפני שנוצרנו!
– אבל יש גם הגמרא במועד קטן, מתגונן יאיר, וראש הישיבה שלח אותי דווקא אליה —

היה שקט. בחיידר שבבניין הסמוך חזרה מקהלת ילדים קטנים על פסוקיו המתנגנים של המלמד, ובסמטה שלמרגלותינו סחבה אישה מבוגרת ועגומה שני סלים מלאים וכבדים*.
– אתה מתכוון לשמוע לו, ספק שאלתי ספק קבעת עובדה, ויאיר הניח את זרועותיו על המעקה וכבש בהן את ראשו.

אחד מקוראי הבלוג הזה אמר לי פעם שהוא שונא את המילה ייעוד. ואני מבין אותו, כי הייעוד כל כך מצמצם, מקטין את החיים לאפשרות אחת, לסיכוי אחד בלבד. ואיבוד הסיכוי הזה הוא בעצם איבוד הכל, מה שאכן קורה לגיבורת הספר.  לאחרונה, באופן המיוחד בו המחשבות מושכות זו את זו, נתקלתי בתיאוריה נוצרית מעניינת שהגה צרפתי בשם ז'אן קלווין, תיאורית "הגזירה הקדומה"(Predestination). לדבריו, בתחילת חיינו קובע אלוהים האם נידונו לברכה או לקללה, אולם התוצר של תפיסה זו הוא לא רפיון ידיים, אלא להיפך – רק ההצלחה המעשית בחיים תוכיח אדם שהוא מהנבחרים לטובה. לעניינו, על פי קלווין תפיסת הייעוד היא דווקא תפיסה שמקרבת את חיי האדם אל האלוקים – הייעוד הוא מסלול מותאם אישית של אלוהים לאדם. קשה ובודד הרבה יותר בעולם נטול ייעוד שכזה. האמונה בהשגחה איננה שוות תחליף לאמונה בייעוד, שכן הראשונה מורגשת כחיצונית למציאות, כלומר יש מציאות ואלוהים משגיח עלינו לטובה, ואילו האמונה בייעוד היא אמונה שבמציאות עצמה כבר צרוב הפתרון הנכון, ועלינו רק למצוא אותו.

ובכל זאת, אני מעדיף את הגמרא במועד קטן. אולי זו עדות על חוסר ביטחון כללי שיש לי בסדר של המציאות, אולם רק כך אני מסוגל לחוש אמתי ומשוחרר עם המציאות. לא רק שאין לייעוד ערובה מספקת מבחינתי, מלבד הקריאה העמומה שבלב, שיש לדון בה בכובד ראש כמובן, יחד עם מספר סרטים הוליוודיים, אלא שהוא גם מחניק אותי במחשבה שאולי יום יום, שעה שעה, אני מפספס את ייעודי.

בשם הרב נריה מנצור שמעתי אמירה שבכל אירוע שקורה לאדם בחיים יש לו בחירה האם להיות צדיק, בינוני, או רשע. אני אוהב את האמירה הזו מכיוון שהיא לא בוחנת את החיים במדד של אמתי/מתאים/נכון לי, אלא במדד של ריצוי האדם כלפי בוראו, באותו הרגע ממש. לא רק שיש כאן שחרור מן הייעוד, אלא גם מהמחשבה הבלתי פוסקת האם אני הרווחתי/התפתחתי/התענגתי מהדבר, אלא כיצד אני פעלתי בתוכו(ואין הכוונה כאן היא תמיד לתפוס את השליטה, שכן לפעמים זהו דווקא המעשה "המרושע").

חג שמח, בברכת שנה עשירה ויפה.


* אשתי חידשה ששני הסלים המלאים רומזים לשתי המסכתות, ודפח"ח.

 

7 תגובות בנושא “אל תייעד אותי”

  1. יפה מאוד, באמת בחברות מאוד אידיאולוגיות הדיבור על ייעוד הוא מאוד חזק. זה כי יש דרך ברורה ושביל ברור פחות או יותר להגשים אותו. ולפעמים האדם מתקדם צעד-צעד ולא הכי ברורה לו הדרך.
    לגבי קלווין – אני חושב שזו תיאוריה מזעזעת שמגדירה את העשירים לא רק כמוצלחים אלא כאהובים ונבחרים כלפי שמיא, בבחינת לקח הן עולם הזה והן עולם הבא. ואילו העני הוא לא נבחר ולא נגאל בשתי העולמות.
    ואילו אלוהינו אוהב עניים ושומע אל אביונים

    אהבתי

    1. יפה מאוד ! נראה לי שברובד האנושי ייעוד גם הוא יכול להשתנות.. ברובד האלוקי צריך להאמין שיש עבורנו ״ייעוד״, אבל בדרך לא מובנת לבן אנוש

      אהבתי

      1. תודה על התגובה. השאלה היא מה נשאר מהייעוד אם אנחנו מניחים שהוא יכול להשתנות. זה בעצם כמו הגמרא השניה ש"בכל יום יוצאת בת קול"…". זה מתקרב יותר לתפיסה של השגחה פרטית ואמונה שהכל לטובה.

        אהבתי

    2. אריאל! תודה רבה על התגובה. אני מדגיש שלדעתי התפיסה הייעודית לא קשורה דווקא בחברה אידאולוגית. אידאולוגיה היא ייעוד של הכלל, אבל כפי שהראיתי כבר בגמרא מדברים על תפיסת ייעוד של הפרט, באופן די דומה שמדברים עליה היום.
      לגבי קלווין אני מסכים, אבל אני משתמש בתיאוריה שלו בכדי להראות דווקא איך תפיסה של ייעוד יכולה לגרום לאדם להרגיש שאלוהים קרוב אליו, יותר מתפיסה כללית של "השגחה".

      אהבתי

  2. אני נוטה להיות בעד עניין הייעוד: האישי, הזוגי, והסביבתי-גלובלי. זה משאיר את האדם עם מידה כלשהי של אחריותיות כלפי עצמו, כלפי משפחתו וקרוביו וחבריו, וכלפי הסביבה שבה הוא חי וגר. ואותה אחריותיות נותרת גם כאשר הוא מושם באמצע הטרגדיה הגדולה של החיים והקיום.
    גם בתוך כל הכאב והחרא, יש לו תפקיד שרק הוא יכול לבצע, ואין דבר שיוכל לשחרר אותו, כביכול, לבד מהמוות, וגם זה רק זמני מאד. ברור שהייעוד הזה יכול להשתנות במהלך החיים, באותה מידה שהזיווג המתאים של האדם יכול להשתנות בהתאם למעשיו והתנהגותו באותו הרגע. הכל לפי הבחירה, ובדרך שאדם רוצה לילך וכו'.

    אני בעד זה. כיון שלמרות שיש שם כובד של אחריות, יש כאלה שעבורם שחרור מאותו הייעוד הפרטי והכללי יהווה גם שחרור מעול *ההצדקה* של אותו הייעוד, וגם שחרור מאי-אלו דפוסי-התנהגות שעליהם ליישם בהתאם לאותו ייעוד. משם, הדרך להתנהגות אגוצנטרית והרסנית – המגיעה תוך התעטפות באיצטלה של חופש הפרט והמחשבה – היא לפעמים קצרה מאד. לא שזה קיים באופן גורף, כן?

    בכל אופן, אני חש שהדברים מתקיימים בו-זמנית, כאותה מחלוקת שהיא לשם שמיים שסופה ותפקידה ותכליתה – להתקיים. אנו הדברים, אנו המחלוקת, ואנו אלה המתקיימים לשם שמיים, ואותו הייעוד משתנה ומתקיים יחד איתנו.

    "מעיד אני עלי שמים וארץ: בין איש בין אשה, בין גוי בין ישראל, בין עבד בין שפחה. הכל לפי מעשיו, רוח הקודש שורה עליו."
    – תנא דבי אליהו

    ואותה רוח הקודש, היא זו המגלה לאדם את ייעודו הבא בתור. היא הרוח המבדילה אותו מכל שאר האנושות. היא הרוח המבדילה איש ואישה זה לזו, וכו'. והדברים משתנים יותר ויותר בין נפשות זכריות לניקביות, ואכמ"ל. 🙂

    אהבתי

  3. מה קורה בהמשך של שמחה גדולה בשמיים?
    הם פיספוסי את הייעוד שלהם או שאכן הרב צדק והגמרא במועד קטן היא הנכונה?

    אהבתי

  4. יש שני סוגים של ייעוד, ייעוד של אלוקים לאדם וייעוד של אדם לאדם. לדעתי הסוג הראשון הוא ברכה כיוון שהוא מעניק לאדם משמעות וחשיבות לחייו כל עוד הוא חי ומדגישה את החיים שאלוקים נתן לאדם (בחינת ברכות השחר). יש לציין כי אין לאדם אפשרות לדעת את ייעודו אך עצם ההנחה שיש ייעוד היא כבר משהו גדול. הסוג השני של הייעוד בין אדם לאדם הוא רע מאד בכך שהוא מצמצם, ממעיט, וגודר. מבחינתי, עצם אמירת צלם אלוקים היא במקום מסוים ההבנה שתמיד יש נעלם וחדש ורבדים עמוקים יותר בכל אדם המאפשרים לו לבחור ולתפוס כיוונים שונים.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s