אל תייעד אותי

שוב חושב על המונח "ייעוד". גורל. זוג משמיים. אמנם ויתרנו על האידאלים הגדולים, אבל עדיין משהו בלב רוצה להאמין שיש פתרון, אפילו חלקי, לחידת הגדולה והסבוכה הזו שאנו קוראים חיים. אז יש עבודה שנועדתי אליה. אשה שנועדתי אליה. הייעוד הוא קריטריון עוקף-בג"ץ לבחון את הדברים, בכוחו מצליח הוא לנסוך ביטחון מיסטי שכזה על הדברים.

הרומן המופלא "שמחה גדולה בשמיים" לאמונה אלון שליט"א מתעסק רבות בשאלה הזאת. קטע השיא של הספר, בו נפרדים האהוב והאהובה לנצח, הוא בעצם ניצוח של שני קטעי גמרא סותרים:

…יאיר התיישב לידי ואמר בקול רפה, הייתי אצל ראש הישיבה, ניסיתי לשאול אותו מה הוא התכוון להגיד לנו אתמול.
– מה הוא ענה.
– הוא…לא ממש ענה, הוא רק ציטט לי את הגמרא במסכת מועד קטן דף י"ח, מהשם אישה לאיש ובכל יום בת קול יוצאה ואומרת, בת פלוני לפלוני.
– בכל יום?! הגמרא לא אומרת שזה קורה רק פעם אחת, עוד לפני שהאדם בכלל נוצר?!
– כן, את צודקת, במסכת סוטה דף ב' כתוב שזה קורה ארבעים יום קודם יצירת הוולד.
אני מצטטת לו בשצף קצף, ארבעים יום קודם יצירת הוולד יוצאת בת קול ואומרת, בת פלוני לפלוני! אנחנו נועדו זה לזה, אירי, נועדנו זה לזה עוד לפני שנוצרנו!
– אבל יש גם הגמרא במועד קטן, מתגונן יאיר, וראש הישיבה שלח אותי דווקא אליה —

היה שקט. בחיידר שבבניין הסמוך חזרה מקהלת ילדים קטנים על פסוקיו המתנגנים של המלמד, ובסמטה שלמרגלותינו סחבה אישה מבוגרת ועגומה שני סלים מלאים וכבדים*.
– אתה מתכוון לשמוע לו, ספק שאלתי ספק קבעת עובדה, ויאיר הניח את זרועותיו על המעקה וכבש בהן את ראשו.

אחד מקוראי הבלוג הזה אמר לי פעם שהוא שונא את המילה ייעוד. ואני מבין אותו, כי הייעוד כל כך מצמצם, מקטין את החיים לאפשרות אחת, לסיכוי אחד בלבד. ואיבוד הסיכוי הזה הוא בעצם איבוד הכל, מה שאכן קורה לגיבורת הספר.  לאחרונה, באופן המיוחד בו המחשבות מושכות זו את זו, נתקלתי בתיאוריה נוצרית מעניינת שהגה צרפתי בשם ז'אן קלווין, תיאורית "הגזירה הקדומה"(Predestination). לדבריו, בתחילת חיינו קובע אלוהים האם נידונו לברכה או לקללה, אולם התוצר של תפיסה זו הוא לא רפיון ידיים, אלא להיפך – רק ההצלחה המעשית בחיים תוכיח אדם שהוא מהנבחרים לטובה. לעניינו, על פי קלווין תפיסת הייעוד היא דווקא תפיסה שמקרבת את חיי האדם אל האלוקים – הייעוד הוא מסלול מותאם אישית של אלוהים לאדם. קשה ובודד הרבה יותר בעולם נטול ייעוד שכזה. האמונה בהשגחה איננה שוות תחליף לאמונה בייעוד, שכן הראשונה מורגשת כחיצונית למציאות, כלומר יש מציאות ואלוהים משגיח עלינו לטובה, ואילו האמונה בייעוד היא אמונה שבמציאות עצמה כבר צרוב הפתרון הנכון, ועלינו רק למצוא אותו.

ובכל זאת, אני מעדיף את הגמרא במועד קטן. אולי זו עדות על חוסר ביטחון כללי שיש לי בסדר של המציאות, אולם רק כך אני מסוגל לחוש אמתי ומשוחרר עם המציאות. לא רק שאין לייעוד ערובה מספקת מבחינתי, מלבד הקריאה העמומה שבלב, שיש לדון בה בכובד ראש כמובן, יחד עם מספר סרטים הוליוודיים, אלא שהוא גם מחניק אותי במחשבה שאולי יום יום, שעה שעה, אני מפספס את ייעודי.

בשם הרב נריה מנצור שמעתי אמירה שבכל אירוע שקורה לאדם בחיים יש לו בחירה האם להיות צדיק, בינוני, או רשע. אני אוהב את האמירה הזו מכיוון שהיא לא בוחנת את החיים במדד של אמתי/מתאים/נכון לי, אלא במדד של ריצוי האדם כלפי בוראו, באותו הרגע ממש. לא רק שיש כאן שחרור מן הייעוד, אלא גם מהמחשבה הבלתי פוסקת האם אני הרווחתי/התפתחתי/התענגתי מהדבר, אלא כיצד אני פעלתי בתוכו(ואין הכוונה כאן היא תמיד לתפוס את השליטה, שכן לפעמים זהו דווקא המעשה "המרושע").

חג שמח, בברכת שנה עשירה ויפה.

---

* אשתי חידשה ששני הסלים המלאים רומזים לשתי המסכתות, ודפח"ח.