פחד כתיבה

יש בי לאחרונה פחד כתיבה. יש ניסוח שבא והולך אצלי לאחרונה: כתיבה היא דבר שבנצח. אני פתאום מבין את חסידי קוצק או את תלמידי בריסק שלא העלו על הכתב את חידושיהם.  לדברים כתובים אין פנים, אין להם זמן ומקום, מילים כתובות הן חפצים, כמו עצים ואבנים, זה גם מה שגורם להם להישמע כל כך דרמטיות, כל כך החלטיות. והרבה פעמים אני קורא דעות ומחשבות של עצמי או של אחרים ומרגיש כמה זה חלקי, כמה זה לא מדויק, כמו לאכול סברס מבלי להוציא את כל הקוצים. אני חושב שאולי רוב חיינו הם לא "במרחבי הנצח", אלא חולפים, משתנים, וכנראה שלא סתם אצל הרבה מאמינים יש "כתבי קודש".  תמיד לא הבנתי את הרנון השגור בעולם על "היום כל אחד יכול לכתוב ולפרסם", שכן מה רע בכך. עכשיו אני חושב שמלבד  המרכיב הנוסטלגי המתלונן שכבר תקף אותו קהלת, מסתתרת כאן אותה התפיסה של חילול הקודש, חילול הנצח.

ופתאום אני גם מבין את הצרה שבלכתוב תורה שבעל פה, את התעוזה הנוראית שבזה. לכתוב את הדברים שיוצאים מן הפה, מן הארעי, לקרוא להם תורה, זה בעצם להפוך את הכביש לחד סטרי, רק מלמעלה למטה. אפילו הניסוח שפתחתי איתו "כתיבה היא דבר שבנצח" נשמע לי דרמטי להחריד, וקצת מעורפל, ואם הייתי אומר אותו למישהו בעל פה כבר היה מקשה עלי והיינו מתפלפלים יחדיו על הניסוח ועל הכוונה שלו ויוצאים מהורהרים. ב"חסידים צוחקים מזה" לרב פרומן יש סיפור  יפה על כך:
אחד מסיפורי המופת שמספרים על הרב ש"ך הוא שפעם תלמיד הקשה עליו קושיה חמורה באמצע השיעור; הרב ש"ך חשב כמה רגעים, דפק על  הסטנדר ואמר שהשיעור מבוטל. שהרי התלמיד צודק ולא נותר לו אלא ללכת וללמוד את הסוגיה שוב. ואמר ר' שלמה פישר – אני, גם אם יש קושיה חמורה, לא יורד מהבימה – מפני שמלכתחילה לא חשבתי שאני אומר את האמת המוחלטת! (עמ' 105).
את זה אפשר לעשות בשיעור שבעל פה, אבל כשהחידושים כבר נכתבו?

ואני לא מדבר על כתיבת שירה. כי שירה לרוב היא מסמך שמכילה את הכותב ברגע מסוים, וגם אם היא נוגעת בהרבה אנשים אחרים היא לא דבר שאפשר בכלל לדון בו, כי היא מראש מדברת בשפת הרגש, ואני לא נגד להקשיב לרגש אלא שבעניינים של רגש אין ממש אפשרות של דיון. סיפורת לעומת זאת היא עניין אחר. אשתי, שכותבת לא מעט סיפורים יפים, אומרת שהיא לא מסוגלת לכתוב דעות, מסיבות דומות שכתבתי לעיל, ולכן היא כותבת סיפורים.  אני מבין אותה: בלספר סיפור יש לכאורה הרבה פחות יומרה, יש הצגה של המון צדדים, תיאור נקי של התרחשות. אבל גם כאן לדעתי יש לפחות להודות: ברור שהסיפור כולו תחום בגבולות הגזרה של הכותב, מעוצב על פי תפיסות עולמו, שמתגבשות והופכות למוצקות בתוך הסיפור, וחריף מכך, הדברים אותם הוא חושב לעובדות, הופכות אצל הקורא לעובדות (עיין ערך "אנשים-זרים-שכותבים-סיפורים-על-המגזר/מקום/תנועה-שאליה-אתה-משייך").
גם אם הסופר יגיד שהוא "לא יודע" למה הוא כותב,  הכתיבה היא קלסתר פניו. "אנא נפשי כתבית יהבית".

5 תגובות בנושא “פחד כתיבה”

    1. הדימוי עם הסברס יפה אבל לא בטוח שהוא ממצה את מה שכוונת אליו. לאכול סברס עם קוצים זה אמנם דוקר אבל נראה לי שאתה התכוונת יותר לאכול משהו ולהשאר רעב לא ?

      אהבתי

      1. האמת היא שמה שקרה כאן הוא שהדימוי עלה לי לראש לפני שתיארתי אותו, ולא ביצעתי היטב את ההסבר שלי לדימוי. התכוונתי שכל התחושות של הפספוס וההחמצה וחוסר הדיוק שיש במה שכתוב אל מול הציפייה הן כמו קוצים שמפתיעים אותך בפה. התגובה הזאת גם היא שוב מראה לי את חוסר הדיוק שבכתיבה…

        אהבתי

  1. פעמים רבות הכתיבה היא אכן קלסתר נפשו של הכותב. ובדיוק כמוהו היא מוגבלת, חלקית, חסרה, מלאה פערים וניגודים, ויחד עם זאת – בעלת מידה ניכרת של אינסוף.

    גם אני רואה את כתיבת התורה שבעל-פה כבעייתית מאד, וזה גם מה שאני מלמד את הילדים שלי. עם כל הצורך שהיה קיים במהלך הזה, הפרושים – מתוך מצוקה נוראית, הרס, וחורבן – עשו מעשה שבפועל סתם את הגולל על חלקים נרחבים מהדרך העברית הקדומה, והכין את הקרקע ל"דת היהדות הרבנית" שאנו מכירים. בראי ההיסטוריה, אני סבור שהם פעלו נכון, ויחד עם זאת אני חש שכל כך הרבה אבד. חבל על דאבדין ולא משתכחין.

    לפני כמה חודשים ניתן לי במתנה הספר "חסידים צוחקים מזה", ועדיין לא קראתי אותו. נראה לי שהגיע הזמן!

    למרות הפחד – להמשיך לכתוב! יש שני צדדים למטבע הזה. ירמיהו כתב את המגילה מחדש לאחר שנשרפה, מרדכי כתב דברי שלום ואמת לאחר הנס, וגם אתה תמשיך לכתוב, עם כל הבעייתיות. כתיבה היא שבנצח, ונצח הוא מידת הניצחון.

    אהבתי

  2. עודד, אשריך על המילים והדברים!
    אני מזדהה מאוד עם התחושות המעורבות כלפי הכתיבה.
    הרבה פעמים אני קורא משהו והתחושה היא של חמיצות גדולה, היה אפשר לכתוב את זה יותר טוב, יותר מדוייק, זה דימוי חלש, זה לא נוגע בנקודה. זה קורה הרבה כשאני רואה איזו כותרת מושכת או שהדמיון שלי כלפי הדבר אותו אני עומד לקרוא או מתחיל לקרוא מציג בפניי כאילו זה הולך להיות נורא משמעותי ויפה ויקסים את נפשי ומחשבותיי. אבל הרבה מהחוויות הטובות של קריאה וכתיבה באות בהיסח הדעת, ללא יומרות, בין שורות של ספר שאני קורא כבר שבועיים, בכתבה סתמית ואנונימית או בסוגיה סטנדרטית במסכת יומא.
    הכתיבה יכולה לסגור ויכולה לפתוח, כפי שתיארת בקטע שלך בפער בין כתיבת מחשבות לכתיבת סיפורים, ואם בקהלת עסקינן – "עת זרוק אבנים ועת כנוס אבנים".

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s