המלאך הגאל אותי

לפעמים בבית שבו גדלת יש תמונה, ציור תלוי על קיר שאתה עובר לידו יום יום, משנות ילדותך ועד לבגרות, ואתה לא מייחס לו שום חשיבות,  אתה זוכר בעצימת עיניים את קווי המתאר המדויקים של הפנים ואת הצבע הנכון של השמיים, אבל שנים, או שמא חיים שלמים, לא התבוננות בתמונה, לא הקדשת לה מבט של חסד. אבל יום אחד, לפתע פתאום, זה קורה, מכה בך הברק. אתה לפתע רואה את שילובי הצבעים, את הדיוק, את התחכום, את הרגש המתפרץ, הכל בבת אחת נדלק בתוכך. מלא התרגשות נוכח המחזה הנורא והנפלא שנתגלה לך אתה עומד ומשתאה.

לפני יומיים הייתי בברית של בן השכנים, וכשהקהל כולו התאחד בשירת "המלאך הגאל אותי", פתאום עלו לי הדמעות בעיניים. מניסיון העבר אני יודע שיש משהו בשירה ציבורית מאוחדת שמרגש אותי מאד, במיוחד בשיר הזה שהלחן שלו נוטף מניחוחות ילדות, אבל הפעם זה היה יותר מזה. המילים הכו בי. בעיני רוחי ראיתי את יעקב אבינו, הגיבור הטרגי שלנו, אכול הצרות וטרוף הנדודים, סוף סוף, כשהוא כבר זקן, והמוות קורץ מעבר לפינה, זוכה ברגע אחד של נחת עם נכדיו. המלאך הגאל אותי מכל רע. לא אלוקי אברהם, לא "פחד יצחק", אלא מלאך, אישי וקרוב שהיה שם, למן הבריחה החפוזה מן הבית ועד הירידה מצרימה, דרך כל הרדיפות והסתננויות הגבול והפחד והשיגעון המשפחתי והצליעה על הירך, תדעו לכם, שהיה שם מישהו. נזכרתי בסבא של גיסי, שורד שואה, בוגר מלחמת השחרור, שברך אותי כשנפגשנו: "הלוואי שה' ישמור עליך כמו שהוא שמר עלי".

כי כמה גלגולים אדם עובר בחיים האלה. הוא נולד במקום אחד, לפעמים בקצה השני של הגלובוס, וגדל במקום שני וחי במקום שלישי, הוא מחליף חברים ועבודות ולפעמים גם נשים ומשפחות, הוא מדתל"ש וחוזר בתשובה ויורד מהארץ וחוזר אליה, הוא רודף ובורח, הוא יוצא לקרב וכדורים שורקים מעל ראשו, הוא עובר תאונות ופיגועים והלוויות, ושום דבר לא נשכח לגמרי, וזה כל כך מדהים אותי שהוא זוכה לרגע מתוק אחד עם נכדיו, ובברכה שלו אנחנו שומעים את כל זה, את כל התלאות והטירופים, את ההבנה שכך הם חיי אדם, ספינה מטלטלת בלב ים, ואת התקווה הפשוטה: הלוואי שמי ששמר עלי, ישמור גם עליכם.

*

[ר' שלמה קרליבך אמר את זה כבר לפני, אבל שוב פעם הרגשתי חזק על בשרי ש-You never know. לא רק שכילד וכנער בוגר הכרתי לא מעט משפחות עולים, אבל לא הבנתי את המשמעות של הדבר, את המטען, את הקושי היומיומי. יתר על כן, כבן זקונים, לא ידעתי על אירועים משמעותיים בחייהם של הקרובים לי, לא הכרתי (וכנראה עדיין לא מכיר) פרטים ביוגרפיים בסיסיים שהפכו אותם למי שהם היום.  ובשנים האחרונות אני הולך ונחשף לעולמם של הגרים, שבחרו לעשות בחירה קיצונית, בחירה שאולי קל לנו לדבר בשבילה אבל קשה מאד לתפוס, לעזוב עולם שלם מאחוריהם, וללכת באמונה אל ארץ, שפה, תרבות, מנהגים אחרים. שנים, כישראלי צבר וכמי שגדל אל תוך עולם דתי, בכלל לא חשבתי על זה, לא פיניתי מקום בראש אליהם. החיים אותם הכרתי היו נדמים כדבר הכי נכון והכי מובן מאליו. ואני נזכר בדוד הרוסי המבוגר, המורה שלי לספורט, ועל יהודי מאסיה, שתקן, אינני יודע אם עולה או אפילו גר, שהתפלל איתי בבית כנסת כילד, ובשכנה שלי שעלתה מגרמניה, ובשוטרת האתיופית בכניסה להר הבית.  והם כנראה עוברים לידך ואתה לעולם לא תדע]

3 תגובות בנושא “המלאך הגאל אותי”

  1. מקסים!

    ה"רגע הזה של נחת" שעליו כתבת הוא כזה שמופיע בתדירות כלשהי, פעמים יותר פעמים פחות, והשאלה היא: האם אנחנו שמים אליו לב, נותנים עליו את הדעת, ומקציבים לו את המקום הראוי לו – כאשר זה מתאפשר? או שמא החיים מקהים אותנו יתר על המידה, וים של רגעים כאלה מתפספסים ועוברים לבלי שוב? מיהו זה ואי-זה הוא אשר מלאו ליבו להתבונן ולראות את האינסוף בגרגיר חול?

    זו לא שאלה של כן או לא, כמובן.
    זה משתנה מאדם לאדם ומרגע לרגע.
    מזכיר לי את השאלה של רבי נחמן: "האם הסתכלת על השמיים היום?"

    וכן, הלחן הזה באמת נוטף ניחוחת ילדות!

    אהבתי

  2. יפה מאד ! התמונה שציינת בהתחלה זה חלק מ-"אווירת הבית" בה כמעט כל אחד גדל ונוצר בליבו. משהו שבדרך כלל הופך משמעותי רק בדיעבד בזכרון ובזמן אמיתי זה פשוט שם. מה שציינת בהמשך נכון גם כללית ולא רק ל-"הגירה". זה פשוט האטימות שלנו לבעיות של האחר והמובן מאליו שמדריך אותנו.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s