החוויה הדתית ליהודותייה

בהרחבה מסוימת לפוסט הקודם שלי בנושא יהדות לא רדיקלית, אני מזמין אתכם למסע מחשבתי קצר שמתחולל במוחי זה כבר תקופה סביב הדת היהודית, החוויה הדתית וכל מה שביניהן (תהום או שתיים).

ניאו חסידות וחיות מתות

נתחיל מזה שכבר זמן רב אני רוצה לכתוב על הניאו־חסידות, כור מחצבתי. לקוראי שלא מבינים את המושג (ותכל'ס, גם לי לאחרונה נפל האסימון) אנסה להסביר בכמה מילים: לימוד קטעי חסידות וקבלה בצורה חווייתית, לרוב בתיבול מיסטיקה ושתיקות ארוכות ובהתעלמות מוחלטת מההקשר המקורי של הטקסט. אם ר' נחמן מברסלב כותב ש"מִּיתוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת בְּלא זְמַנָּן הוּא עַל יְדֵי שֶׁאֵינָן נִזְהָרִין בְּמִצְוַת סֻכָּה כָּרָאוּי", במעגל הלימוד יעלו שלל הסברים אישיים מה זה בדיוק "חיות ובהמות מתות" בחיים שלי (ולא מיצי החתול), ומה זה בדיוק אומר "פוגם במצוות סוכה", לאו דווקא מישהו שישן שנת עראי מחוץ לסוכה.

מהניסוח הזה אני מקווה שהבנתם את הביקורת. לפני כמה ימים ניסיתי להסביר למישהו למה אני לא מתחבר לר' נחמן, ואמרתי לו בערך בהאי לישנא – ממה נפשך: בקריאה החווייתית של דבריו אני לא מאמין, ובקריאה הפשוטה של דבריו אני לא ממש מוצא עניין.

הבאתי כאן דוגמא די ביזארית, אבל לא מדובר רק בקטעים נידחים של חסידות. יש הלך רוח שלם שמסביר את כל המצוות והחגים כך, ואפשר להיתקל בו בקלות גם בסתם דרשה לפרשת מצורע בבית כנסת ישורון רעננה. והנה כמה פנינים שעולות לי עכשיו בראש: הסבר כיצד השופר מחבר אותנו חזרה לטבע, כיצד ספירת העומר היא מסע רוחני, מדוע אכילת מצה בפסח היא חיבור מחודש עם הגוף, ויש עוד שלל דוגמאות למכביר.

החיפוש אחר החוויה

מכאן עלינו להעמיק למעבה האדמה, לשורשים של דברים. למה אנחנו בכלל מחפשים את החוויות הללו בתורה? לדעתי כי פשוט זה מה שנחשב בעינינו שווה. כל מיני תחושות בסגנון "קרבת אלוקים, תודעה עליונה, הארה, תחושת אחד עם המציאות, חיבור רוחניות וגשמיות", ועוד כטוב בעיניכם, זה נחשב הטופ של המציאות, ולכן זה חייב להיות טמון בטקסט, זה חייב להיות שם. בהקשר הזה אני רוצה לצטט לכם מספרו של נדב שנרב, רציונליסט מושבע ומיקירי הבלוג, "קרן זווית":

"לפני שנים כתבתי מאמר בבטאון המנוח "נקודה", ובו ביקרתי זרמים מסוימים בתוך החברה בה אני חי, זרמים אשר אפיינתי אותם בתור "רדיקלים"…נקודה מעניינת צדה את עיניי באחת מן התגובות, אותה כתבו אהרן אריאל לביא וניר מנוסי…הדבר המעניין שמצאתי בדבריהם היה ההסבר שהציעו הם עצמם למניעים המביאים אותם לנקוט בעמדות כה רחוקות מן המרכז:

"איננו חשים לעזרתה של המדינה הקורסת מעצמה…עיקר המשאבה צריכים להיות מוקדים לבנית אלטרנטיבה…אנו…מנסים להצמיח משהו חדש מן מהשורש. בשביל משהו אחר לא היה שווה לחזור בתשובה." (פרשת עקב, ההדגשה במקור)

וזה בדיוק זה. ולא מדובר רק על חוזרים בתשובה. הרי אפילו אני שגדלתי בתור דתי, ומניח שגם רבים מהקוראים יזדהו איתו, חשבנו לא פעם ולא פעמיים "לחצות את הקווים". אם כן אנחנו חייבים לעצמנו הסבר – למה לא עשינו זאת בעצם, ומכאן אנחנו מגיעים לכל התשובות החווייתיות, והצגתי קצת מהפן הזה כאשר כתבתי על עלייתם של החוזרים בתשובה.

מכאן יש לדעתי לשאול שתי שאלות נפרדות:

א. האם נכון להעמיד במדרגה העליונה של החיים את חוויות המלאות/הדביקות/האחדות/השלם את החסר

ב. האם כאשר אנו מסתכלים על התורה בעיניים אמתיות, הן זו שאנו לומדים והן זו שאנו מקיימים, היא אכן מכוונת לחוויות המתוארות

נדב שנרב וניר מנוסי -התהום נמצאת כבר בעיצוב ובכותרות

תשובה ראשונה – אני והרב טאו

על שאלה א' קשה לי לענות במחי יד. ברור לכם שאני רוצה להגיד "לא" בפה מלא. אבל אני מתקשה לתת נימוק מספק עדיין, כי גם בי עדיין מקננת התשוקה לחוויה הדתית. בהקשר הזה משעשע לחשוב שבימי נעורי התמלאתי עצבים כאשר קראתי דברים של הר' משה צבי טאו כנגד החוויה הדתית, ואילו היום אני מזדהה עם חלקם. אם תקראו, תראו שגם הוא לא הולך שם עד הסוף כמו שאני מבקש לעשות, אלא פשוט אומר שצריך לעבוד קשה יותר בשביל להגיע לדביקות, אבל גם מדבריו ברור שזאת בעצם המטרה הסופית.

תשובה שנייה – לא ולא

כשאנו מגיעים לשאלה השנייה אני כבר מרגיש הרבה יותר בטוח בעצמי. הטריגר הסופי שלי להעלאת הדברים על הכתב הוא קריאה בספר המופלא מסע בשביל הלב מאת הרב דוד זלר. הספר מתאר את מסעותיו הרוחניים השונים של הכותב, מגדילה על ברכי הפסיכולוגיה היונגנאית, מעבר לחיי נזירות בהודו ושלל מפגשי אשראמים וההפי אנד של הדוסים בדמות חזרה בתשובה והפיכה לרב אורתודוקסי. בניגוד למה שאולי חשבתם, הכותב לא עזב את כל התורות האחרות בגלל שהן שקר, אלא בגלל שלטענתו הוא מצא את מה שהוא חיפש בהם בתוך העולם היהודי. וזה בדיוק מה שמפריע לי.

דוד זלר, מתוך הספר "מסע בשביל הלב"

כי לדעתי החוויות האלה פשוט לא שם. תחשבו על זה רגע – איפה בחמישה חומשי תורה יש בכלל אזכור כלשהו לחוויה דתית או לקרבת אלוקים? השכר על המצוות מפורש שחור על גבי לבן: חיים מאושרים ומלאי שפע. האם מישהו מהאבות חיפש אחר קרבת אלוקים או אחר חוויות כלשהן? זה שהם עבדו את ה' והקריבו לו קורבנות רחוק מזרח ומערב (תרתי משמע) מהחיפוש האינדיבידואלי שלנו אחר תחושות של "קרבת אלוקים". הדבר היחיד שמזכיר את זה הוא משה שמבקש מאלוקים "הראני נא את כבודך". יותר מזה לא מצאתי. גם בשאר ספרי התנ"ך, הספר היחיד שבו התופעה הזו מוכרת ומדוברת הוא תהילים, ואולי גם שיר השירים.

והדברים נכונים לדעתי גם אצל חז"ל. "מצוות לאו להנות ניתנו" או "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את ישראל". וגם אם אצלם כבר עולה העניין של העולם הבא – מדובר אשכרה בעולם הבא (זה שאחרי החיים שלנו, או זה של הגאולה השלימה), ולא בחוויית אחדות עם צמחי השדה.

מכאן כולנו יודעים שהשלב הבא בסולם הוא הקבלה. והנה לכאורה יש תשובה – זה כתוב בקבלה. אמנם בקבלה כתובים כל מיני דברים אפופי סוד, אבל לרוב מה שקורה שאנחנו פשוט משליכים את התפיסות המודרניות שלנו אל תוך הטקסטים הללו במקום להישיר מבט אל מה שהטקסטים אומרים באמת. וזהו רבותיי על רגל אחת ההבדל בין חסידות וניאו חסידות.

תשובה על התשובה

לאן הולכים מכאן. ראשית כל אודה שאין לי תשובת מחץ. מה שכן יש לי זו הצעה שתעזור לנו לשמור על טיפת יושר אינטלקטואלי – להפריד את החוויה מן התורה. בהנחה ששתיהן חשובות לנו, אך גם האמת חשובה לנו, הגיע הזמן להפסיק להעתיק מנטרות ניו אייג' אל תוך מצוות וטקסטים חסידיים. אם חשובה לך החזרה לטבע (ראו כאן את הגיגיי על תנועת הטבעיות), תפדאל, אבל אל תכפוף אליה את השופר. רוצה להרגיש שוב את העראיות שבחיים? נפלא, בבקשה אל תתחיל להסביר לי שזה קשור למצוות סוכה.

אבל מה הבעיה בהצעה שלי? בלשונו של ניר מנוסי, אם זה כך זה בעצם לא שווה את זה. לשוב ולזכור את יציאת מצרים, אירוע כל כך רחוק שלא בדיוק מדגדג לנו, נשמע די משעמם. לשוב ולהיזכר בכל שבת בבריאת העולם גם נשמע קצת ילדותי וגם ממצה את עצמו די מהר. אז במקום זאת אנחנו מעמיסים על עצמנו הסברים חסידיים מעורפלים על התחושות והרגשות שהדברים אמורים להעביר בנו, וככה שוכחים מן המבוכה שלנו מול המעשים וההסברים שלהם בתורה. ואני חושב שכשנתחיל לחוש את המבוכה הזו משהו יתעורר.

16 תגובות בנושא “החוויה הדתית ליהודותייה”

  1. עודדי היקר
    התורה מתחדשת ויש בשדותיה פשט רמז דרש וסוד. לכל קורא התורה מאירה באופן אחר. חבל להצמד לקריאה מאוד רזה ומינימליסטית של המקרא.

    אגב אני חושב שההעדפה של החוויה והרגש על פני האות והמעשה וכן ההעדפה האוטומטית של הפנים על פני החוץ והרוח על פני החומר קשורה לעולם המערבי שיונק מהביקורת הדתית של פאולוס. ואכמ"ל

    אהבתי

    1. היי אריאל! תודה על התגובה הזריזה! מרוב שלא רצית להאריך אני מרגיש שדחית אותי בקנה…בבקשה שפוך קולמוסך על פני המים – מה הכוונה פרד"ס? איך זה עובד בדיוק? האם כאשר התורה כתבה לשבת בסוכה "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", הכוונה היא "כדי שהאדם שוב ירגיש את הארעיות שלו בעולם"? כי אני לא לגמרי בטוח…

      ואיך כל זה קשור לפאולוס מיודענו?

      אהבתי

  2. לשאלה הראשונה התשובה היא לא, בפה מלא. למה? כיוון שזו מטרה אנוכית לחלוטין. האדם שבשבילו כל העניין זו החוויה או הדבקות, רוצה שאלוהים יעבוד אצלו, רוצה אותו שייך לו, כבול אליו. אלוהים נמצא רק כדי שלי תהיה הרגשה שהוא נמצא. שאני אתעלה מעל לקיום האפור, המשמים, הסופי. הדבקות מציגה עצמה כהתבטלות בפני האל, כנתינת כל חיי לו, אבל ההיפך הוא הנכון. ההתבטלות היא הניסיון הגדול ביותר לחייב אותו לפנות אלי. הרי נתתי הכל! למה הוא לא מתגלה אליי?! "התחושות והרגשות שהדברים אמורים להעביר בנו" – סיכמת כאן הכל. התורה היא משימה, קריאה לנטילת אחריות. לא לבריחה מהעולם, לא לגן עדן עלי אדמות. "ודע – מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא" – לעתיד לבוא בלבד, לא בעולם הזה.

    אהבתי

  3. כתבת:
    "כי לדעתי החוויות האלה פשוט לא שם. תחשבו על זה רגע – איפה בחמישה חומשי תורה יש בכלל אזכור כלשהו לחוויה דתית או לקרבת אלוקים?"

    לעניות יש לא מעט. כמובן זה נתון לפרשנות, אבל לדעתי זה דוחק לפרש באופן שהוא נטול לגמרי רגש עמוק או מובן כלשהו של המילה העמומה והלא מוגדרת "חווייה".
    יש הרבה על נבואה, חזיונות כמו ברית בין הבתרים, ההתגלות ליעקב, וכיו"ב.
    יש ניסים, כל ניסי יציאת מצרים למשל ועוד הרבה. שירת הים היא תגובה על חווייה, מבטאת חווייה, ובעצמה היא חוויה. מעמד הר סיני עם קול השופר והעשן והדממה, עם משה שבנקרת הצור, שה' מדבר איתו ישירות. פה אל פה. פנים אל פנים דיבר ה'.
    אני מוצא גם את המשכן כמשהו שיש בו צד חווייה, וגם מצוות כמן ציפורי מצורע או פרה אדומה, ובעצם גם סוכה ולולב ובעצם כולן.
    פסוק כמו ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. גם שמע ישראל כו'.
    בספר דברים יש הרבה כאלה, על אהבה ויראה ודבקות בה'. בניסוחים עצמם כמו אתם ניצבים היום וכיו"ב הרבה יש רגש עמוק.
    מעשה הגר וישמעאל במדבר. האופן שמתואר איך ה' שמע צעקתם במצרים. הסנה הבוער. גם העגל והמחולות והעונש על זה. ככל שחושבים על זה יש עוד.
    ויש גם נביאים וכתובים שהם בתנ"ך כי הם נחשבים בעיני התנ"ך כפרשנות של התורה. בתהילים יש כל כך הרבה רגש דתי עמוק, וגם קטעי התמזגות עם עשבי השדה והיעלים בהרים.
    תפילה לעני כי יעטוף לפני ה' ישפוך שיחו. ברכי נפשי את ה' … המעטרכי חסד ורחמים. כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך. ועוד ועוד.

    אם שיר השירים נקבע כספר בתנ"ך, הרי זה שהתנ"ך אומר שהתוכן שלו דתי. לומר שהוא רק שיר חתונה של עממי האזור זה לחלוק על התנ"ך ואם כך הדיון כולו נופל. שיר השירים כתוכן דתי, מה יותר "חווייה דתית" מזה?
    ופסוקי הנביאים, הדיאלוגים שיש בהם בין העם לבוראו, ונבואות "מיסטיות" כמו האיש לבוש הבדים, חזון יחזקאל וכו. כמה עומק של רגש וחווייה. ואליהו שעלה בסערה השמיימה, וכל מה שהיה לו בהר סיני. ודניאל. ככל שחושבים על זה מוצאים עוד ועוד.

    אני מרגיש שותף לביקורת שלך, אפילו כאב. ולתחושה שמה שהם מדברים עליו לא נמצא במקרא. לטעמי הייתי מנסח, שיש בהחלט "חווייה דתית" במקרא, רק שכדי שהיא תהיה החווייה הדתית שבמקרא, צריך לקבל אותה ממנו. לבוא נקי, כדף חלק, רגוע, בלי מטרות שנקבעו מראש, בהקשבה מתמסרת, בלי "חיפוש" שיודע כבר מה הוא מחפש. אפשר שיהיה חיפוש, אבל כדי לדעת אם במקרא אתה מוצא את מה שחיפשת או לא, עליך להקשיב לו, לדעת מה הוא אומר, ואז להחליט אם זה מרווה את צמאונך או שצריך להתקדם לתחנה הבאה בחיפוש.
    מה שעולה מהקשבה שקטה ונקייה יכול להיות חווייה שבאמת למדת מהמקרא. היא יכולה למצוא חן בעיניך או לא, אבל כשתתאר אותה, בין כאוהב ובין כשונא, יהיה לתיאור שלך צליל של אמת.
    אלה שכלפיהם הביקורת והכאב שלך, בהכללה גסה, מביאים מכל מיני מקומות חוויות שהם אוהבים ומכירים, או לפחות יודעים לנסח, ובפגישה הראשונה עם פסוק או מצווה וכיו"ב, הם לא עמלים, לא מתייגעים להקשיב בענווה וסבלנות, בידיעה שטקסט כזה ראוי למאמץ גדול, אלא מייד אומרים הבה נלביש על זה את הסחורה שיש כבר בידינו מקודם. לא חשוב כמה אנחנו באמת לומדים את הטקסט, מקשיבים לו. לא לשם כך התכנסנו, אלא כדי למצוא עוד נוצות עם צביון עתיק או יהודי או חסידי מיסטי וכו' לדברי הניו אייג' שכבר יש לנו מקודם ואין לנו שום כוונה להעמיד אותם בסימן שאלה. כעת נכתוב "דייקא" וכבר נרכוש לעצמנו את הניחוח של פעם, כבר אנו גם תלמידי בעש"ט יודעי חן, בין כל שאר הצבעים היפים שסיגלנו לעצמנו.
    אז יש רצון לומר שמה שהם מנסים להלביש בגסות ושטחיות ויהירות וטפשות על ארון הספרים היהודי זה לא נמצא שם, ואכן זה לא נמצא שם. אבל זה לא אומר שאין בכלל בתורה צד של לב ורגש ודבקות (שוב מילה לא מוגדרת, אפשר לפרש אותה כריקודי טרנס עם טנדר נח-נח או לימוד ישיבתי של שטיקעל רבי חיים או התמסרות לחסד, או הייחודים שכתבו המקובלים, ועוד הרבה. אבל המילה הזו כתובה בתורה. פירוש כלשהו צריך לתת לה. והוא צריך לנבוע מלימוד מאומץ וישר ומבוסס ולא מסברת הכרס)
    נזכרתי במעשה שתלמיד ניגש לרב ואמר שהוא לא מאמין באלהים, והרב ענה שבאלוהים שאתה לא מאמין בו, גם אני לא מאמין. אבל יש אלהים אחר שבו הרב כן מאמין, והתשובה של הרב היא, קודם תלמד מה זה "אלהים" ואז תדע אם אתה מאמין בו או לא. וגם לגבי דבקות זה כך.

    Liked by 1 person

    1. ר' ניר תודה רבה על התגובה. אתחיל מהסוף – היטיבת לתאר מה מפריע לי. זה ממש זה.
      מה שכן, לא התייחסת לשאלה א: האם נכון לנו להעמיד את החוויה כפסגת השאיפות? החוויה היא חד פעמית, בת חלוף, אנוכית לגמרי. האם השמש הזורחת והמים בברז לא מספיקים?

      בנוגע לשלל הדוגמאות שהבאת, אני חושב שלא דייקתי בדברי בתחילה. ברור שהיו התגלויות ונבואות, אבל רובן רחוקות ממה שנהוג לכנות כיום "חוויה דתית" – הרי ברית בין הבתרים זו נבואה על אנשים, הדבר הכי ממשי שיש. אפילו נבואת דניאל היא נבואה על ארבע מלכויות ועל העתיד של עם ישראל. גם כאשר אנו קוראים את שירת הים, לא מתואר שם כיצד "ראינו את אלוהים והייתה חוויה של אחדות ותודעה עליונה" אלא "סוס ורוכבו רמה בים". קרענו להם את הצורה! כלומר גם אם עוברים דרך איזו חוויה מיוחדת, בסוף מה שיוצא ממנה הוא הכי קונקרטי שיש.

      אהבתי

      1. בשירת הים יש גם פסוקים כמו: "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ"… "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא."
        זה תלוי איך שומעים את זה, אצלי משהו בפואטיקה כאן מצלצל יותר מאשר רק איזה גיבור אתה שקרעת להם את הצורה.
        בדניאל התכוונתי יותר לסיפור האישי, המצוקה, התפילה וכו', יש בו בעיני מימד שהוא מעל הפרוזאי.
        אני מסכים לגמרי עם מה שכתבת שהדברים האלה רחוקים ממה שנהוג לכנות כיום "חווייה דתית". קראתי להם "חווייה דתית" במרכאות. אבל הם לא לגמרי מחוץ לשדה של חווייה דתית, אין לי מילה מיוחדת לכנות את זה. "עבודה שבלב" זה כבר עבודה ולא רק חווייה. נכון שזה מגיע עד הקונקרטי, אבל זה לא מצומצם רק לזה. ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, זה לא רק לשבת ביער ולעשות מדיטציה עם מנטרה אלהים איך אני אוהב אותך. יש הרבה יותר תכל'ס. אבל זה לטעמי גם לא רק לימוד דף גמרא באופן טכני או קיום מצוות טכני. הרי מדברים פה על לב ועל אהבה, על כל הלב וכל הנפש. זה בעיני בהכרח משהו יותר מרק מעשה פרוזאי שלא מחייב בדווקא את 'כל' הלב ו'כל' הנפש.

        לגבי השאלה על להעמיד את החווייה כפסגת השאיפות,
        לטעמי השאלה מגדירה את החווייה הדתית כמשהו בפני עצמו. מנותק מההקשר של כל שאר צדדי החיים. בסדר, הלכתי ליער וחוויתי אחדות מופלאה, כעת אני חוזר הביתה, מה אני עושה בהמשך היום הנפלא? אפשר לענות זה לא חשוב. אוהד כדורגל חוזר הביתה אחרי משחק מלהיב, מטפס הרים חוזר הביתה אחרי שכבש את פסגת האוורסט, מה הוא עושה בבית? זה לא קשור ולא חשוב. זה נושא אחר לגמרי. לנתק את החווייה מההקשר של כל שאר צדדי החיים, הופך אותה למשהו שהוא לא דרך חיים, לא החיים עצמם. אז זה תחביב, ספורט, קונצרט, יוגה, מריחואנה, טיפול פסיכולוגי, דברים שיש להם אולי השפעה חיובית על כל החיים כי יש בהם הנאה ופתיחת ערוצים אנרגטיים והרפיה ושיפור הבריאות הגופנית נפשית רוחנית וכיו"ב, יש להם גם משמעות, לומדים דברים באמת חשובים, משנים דברים חשובים בחיים. אבל כל זה הם כלי עזר חיצוניים לחיים, זה לא עצם החיים. אולי יש אנשים שאצלם זה דרך חיים ממש וכל חייהם הם בתוך זה באופן טוטלי, מוזיקאיים מקצועיים או מורי יוגה מקצועיים וכיו"ב, אז אצלם זה הדת שלהם, כלומר משהו שמגדיר את כל החיים עצמם ולא רק כלי לשיפור החיים. לגבי כל מיני דברים שגורמים לאנשים להרגיש יותר טוב זה לחלוטין אישי.
        חיפוש יכול להיות בשני אופנים:
        הראשון, אני מחפש משהו שיעשה לי טוב בחיים שלי כמו למשל יוגה או טיפוס הרים. החיים עצמם, כללותם, לא קשורים לחיפוש הזה. את החיים עצמם אני קובע בעצמי לבדי איך לחיות, לפי דעתי וטעמי. אני רק רוצה משהו נלווה, כלי, שישפר לי את החיים שאני בונה לבדי, או שיגרום לי סתם הנאה או ריגוש, או יפתור לי בעיית שעמום או אפרוריות או תחושת עמידה במקום וחוסר משמעות וכל כיו"ב. פה לדעתי אין מקום להביע דעות. מי שמרגיש שחוייה דתית זה הכלי שיועיל לו, הוא לא גרוע ממי שילמד מוזיקה או יטפס על הרים שאלה גם חוויות. זה צריך להיות אנוכי כי כלי צריך להיות לתועלת מי שמשתמש בו. מי שמאמין בתורה כדתי, אולי תהיה לו בעיה של להשתמש בתורה שאלוהים נתן, דברי אלהים חיים, כקרדום לחפור בו. אבל מי שאצלו התורה היא עוד סוג של יוגה לא אמור להיות מחוייב לטענה כזו. כמי שדתי משום מה אני לא רואה מקום לכעס כאן למרות שאני מאמין ומרגיש שהתורה לא צריכה להיות קרדום. מבחינתי מותר למישהו לא להיות דתי ביחסו לתורה כמו שמותר לו בכל תחום אחר, ובכלל למה לא לפרגן?

        .
        אופן שני של חיפוש, הוא חיפוש שנוגע לחיים עצמם. נניח שאני מרגיש שאני לבד לא יודע מה לעשות עם החיים שלי, אני מחפש משהו שיהיה לי דרך חיים שלאורה אחיה את חיי עצמם כולם. משהו שיגדיר את החיים שלי, שיהיה להם מסגרת, שיחבר אותם למשהו שהוא גדול דיו כדי להכיל חיים שלמים, וכל כיו"ב. דת מתיימרת לספק דבר כזה, כמובן לא רק דת במובן הצר של יהדות נצרות ואיסלם ובודהיזם וכו'. יש לזה שמות משמות שונים ומשונים וזה כולל אין ספור דברים, אמנות או ספורט או יוגה וכל כיו"ב בלי סוף יכולים להיות גם דת, אם מתמסרים להם באופן טוטלי והם עצם החיים.
        כשזה החיפוש, ואני רוצה לבדוק דת מסויימת, אז אני צריך ללמוד ממנה מה היא אומרת על המקום של חווייה בחיים, איך לפיה החווייה מחוברת לשאר תחומי החיים, ומה זה בכלל חוייה. שהרי מעמידים פה מערכת שלמה שיש לה יחס לכל תחומי החיים, היא מארגנת את כל התחומים מבחינת יחסם זה לזה. לכן אם אני בודק יהדות, אנסה ללמוד ממקורות היהדות מה מקומה של החווייה, מה חשיבותה, מה אופייה, ואיך היא מתאזנת ומתחברת עם כל שאר הדברים שבחיים.

        למשל לשון השולחן ערוך או"ח מסימן קנ"ה:
        אחר שיצא מבית הכנסת, ילך לבית המדרש, ויקבע עת ללמוד, וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה.
        קודם שילך לבית המדרש יוכל לאכול פת שחרית אם הוא רגיל בו, וטוב שירגיל בו.
        אח"כ ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו…
        כשיגיע שעה רביעית יקבע סעודתו…
        ובמשנ"ב שם בסי' קנ"ו ראה צורך להוסיף:
        " מצוה על כל אדם לאהוב את כ"א מישראל כגופו שנא' ואהבת לרעך כמוך …. אהבת הגר שנתגייר… השונא אחד מישראל בלבו עובר בל"ת… חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות… וכו' וכו'" ע"ש.
        בית הכנסת זה חלק מרכזי של חווייה דתית בחיים היומיומיים, זו חווייה מזוקקת, אסור שיתערב בה שום דבר אחר מלבד עבודה שבלב, מלבד החווייה של עמידה לפני האל כמצב חי ריאלי, הזכרת שם השם היא הנכחה חיה שלו. עם כל הרגשות שכרוכים בזה. כמובן בהנחה שמתפללים בכוונה כמו שכתוב בשו"ע (כמובן היום זה נהרס לגמרי וזה סתם מילמול משעמם, אני מתכוון לתפילה כהלכתה. בחז"ל יש תיאורים מופלאים על תפילות, וגם בתנ"ך). יש כמובן עוד, החזון איש במכתב כתב לבחור שאם יקשור ציצית ירגיש באופן עמוק קשר של קיימא עם בורא העולם. אומרים שהרמב"ם התעלף כשהניח תפילין, ועוד ועוד. יש כאן התייחסות איך החלק של תפילה משתלב עם שאר החיים. זה רק דוגמה לכך שיש התייחסות לחיבור בין דברים, הבאתי דוגמה פורמלית סכמטית. כמובן היחס הזה הוא סוגיה עמוקה ועצומה שמצריכה לימוד כל החיים ולא מספיק לדעת את סעיפי השו"ע האלה. הרעיון הוא שלפי האופן הזה של חיפוש אי אפשר לשאול מה מקומה של החווייה, תקשיב ותלמד ואז תדע איך התורה מסדרת את החווייה בתוך החיים. באיזה סוג של חווייה מדובר, ומן הסתם יש כמה חוויות מכמה סוגים שונים, אולי חוויה היא תכלית בפני עצמה, ראשונה או משנית, אולי היא חלק של משהו אחר שאולי הוא העיקר, אולי היא כלי להגיע למשהו, אולי היא פרי של משהו שגרר הנאה בדמות חוייה, אולי עוד דברים, או כמה מהדברים האלה ביחד, צריך ללמוד את כל זה. ואז תחליט אם היהדות זו דת שמתאימה לך כדרך חיים שלמה, או שאתה רוצה דת אחרת יותר חווייתית או פחות. בקיצור דת זה מכלול ואי אפשר לנתק חלק אחד ולדון בו כדיון בפני עצמו.

        אהבתי

  4. כמו שחלק המגיבים כאן לפני ציינו. ישנם כמה וכמה חוויות מסוימות שבהחלט נמצאות בסיפורים ובין הציוויים עצמם. גם אם נניח כי דבר זה לא מובהק, ההתחדשות של דורנו המבקש לשוב מאהבה וחיבור אל האלוקים הוא צורך שאין עניין להפחית מחשיבותו כחלק מהבניין השלם של האדם המאמין. אך פה בדיוק נכנסים הדברים שלך, המקום של ההתבטלות, של הציווי, של האמונה, של אי הבנה, של קושי, של אי נוחות, של יראה, אלו דברים שבחברה המערבית והמודרנית ובעקבותיה גם בזו הדתית אינם שווים הרבה. כלומר, אני מזדהה איתך במקום שבו האדם הדתי המודרני אשר סוחב אלפי שנים של דת וחמש מאות שנה של מודרנה מתקשה לעמוד בקונפליקט הפנימי, המקום הזה צריך יחס מחודש ושלם. אך אין בכך כדי לזנוח את החוויה הפנימית שבעיני היא התחדשות משמעותית שיש לאמץ גם אם בזהירות.

    אהבתי

  5. רבי ירוחם ממיר אמר שבתלמודי תורה יש עסק מרובה ועצום ונרגש בשופר לולב סוכה מצה מעמד הר סיני וכו. מציגים ומדביקים וצובעים. לעומת זה העיסוק של המבוגרים בזה נראה דל וריק ויבש. זה עושה רושם שהמצוות האלה נכתבו במקור כחומר פדגוגי לגננות. ולדבריו אכן כך הוא. המצוות האלה מדברות בשפה חווייתית של ילדים, והן פונות לחלק הילדי שבנו. זו כוונת הבורא בהן. שנתרגש מזה כמו בגן. זו אחת מדרכי ההבנה הלמדניות, דרך מרנינה בעיני, של ה"חווייה הדתית" שאנו מוצאים בתורה. זה כל כך דורש להשתנות, זה כל כך תובעני.

    Liked by 1 person

  6. לשאלה א.
    כן.
    לשאלה ב.
    כן.

    המטרה של התורה זה להביא את האדם ואת כל העולם להבנה שאנחנו חיים בתוך אורגניזם חי מאוחד. כל המצוות מלמדות את זה. עוזרים לאדם לצאת מעולם של כח ואנוכיות ולפקוח עיניים לאמת שיש אחדות על אף ריבוי הנמצאים. שמע ישראל ה אלוהינו ה אחד. אין מה לעשות. יש חוויה (עוצמתית, ומלא אהבה. וכן אפשר להשתמש במילים האלו. וכן, אתה יודע בדיוק איך זה מרגיש) שנלווית עם העמקת הראייה האחדותית. יש תחושות קשות של ניכור מהעולם שבהן האדם מרגיש שהוא נובל, חשוך, ריק. ואז יש תחושות של שמחה, קלילות, אהבה, לב פתוח משוגע, ומיסטורין. האם הם סתם באים או שהם פרות מעשי ידי האדם ובחירותיו? אפשר להגיד שהתחושות והחוויות החיוביות נובעות מ״חיבור אל עצמי״ או ״חיבור עם העולם״ ואם כך, למה שזה לא יהיה פסגת השאיפה? מה רע בלחוש אחדות עם העולם עם הנמצאים, להיות באהבה, לשגות בו תמיד? אני כן מחפש את החוויות האלו. כי כשחווים אותם, כל החיים כדאי. ״ יפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים״ שעה אחת! כמה חולף. איזה חווייה רגעית! נכון. אבל יש חוויות רגעיות וחולפות שמלאים עונג, למה לא ארצה לחוש אותם? למה שלא ארוץ אחריהם? אנוכי? בטח. מי לא אנוכי? החוויות האנוכיות האלו יכולים לשנות את זווית ראיית האדם משנאה כחניות, גסות ובורות, למשהו מעודן יותר. כמו שרואים שניים באהבה. זה משנה אותם. הם צוחקים, קליליים, שמחים. אז נכון, האהבה הזאת חולפת ויש חיים שלמים של יגיעה וטרחה ומשפחה וילדים בוכים. זה לא שולל. האם אתה סבור של פסגת השאיפה של התורה זה עשיית מצוות בלי לחפש אחרי חוויה? מה זה אומר לך אלוהים? סתם מלך מנוכר בשמיים שמצווה את הנתינים להרים עץ פעם בשנה, לנענע אותה ולשבת בבקטת עץ בחוץ ולמלמל ברכות? וודאי שאתה לא חושב את זה. אפשר לחפש אחרי הטעמים של המצוות. אפשר לנסות לראות את ההיגיון במצוות. אולי הם באים לחבר אותי אל מערכת קיומית גדולה יותר. וכשמתחברים עם זה, יש חווייה. ברור שיש. זה כמו שמשחררים לך לחץ מאזור מסויים בגוף, או שיושבים עם המטפל ומגיעים לנקודה כואבת ובוכים. מה שהיה סתום ומלא שרירים תפוסים משתחרר ואנחנו נאנחים אנחה. חוזרים הבייתה ואומרים ״וואו איזה טיפול מדהים היה לי״ ואז שוב אפשר להתנהל בחיים עם שמחה ובקלילות יותר. למה שכל זה לא יהיה פסגת השאיפה?
    אני מסכים איתך מאה אחוז שיש לא מעט בלבולי שכל ושפה גבוהה ריקה שאין בה דבר וחצי דבר (לדעתי) עם המצווה. כמו למלמל על בינה וספירות ודעת עליון וכו. אני ממש לא מתחבר לזה. ואכן. לפעמים זה ניסיון בריחה מהעובדה שוואלה אין לי מושג למה לעזעזל אני מנענע את הלולב הזה. והאי ידיעה הזאת מאוד חשובה. ולהיתקל במבוכה כלפי המצווה היא הכרחית. אפשר אז לפגוש את זה מזווית חדשה.

    Liked by 2 אנשים

    1. שלום שמעון (:
      רציתי רק להבהיר שאני אוהב את מה שכתבת ואין לי שום ביקורת על זה. כמו כל הכללה זה לא מתייחס לאף אחד פרטי, זה רק טענה על קצה מסויים שיכול להיות בעניין הזה באופן עקרוני וסכמטי. אני לא מאמין שיש מישהו מסויים שהוא לגמרי בקצה הזה שעליו נאמרה הביקורת, אנשים זה דבר כל כך מורכב ועמוק, אף אחד לא בקצה השלילי כמו שאף אחד לא בקצה החיובי. וגם יש אין ספור קצוות שונים ומשונים. בכל מקרה איפה שאתה באופן אישי נמצא, וגם יכולת הכתיבה שלך, זה משהו שאני אוהב ומזדהה.

      Liked by 1 person

  7. כמו שניר ושמעון כתבו כבר לפני,
    יש 2 מצוות מאוד ברורות:
    לאהוב אותו בכל הלב ובכל הנפש, ולעבוד אותו בשמחה.
    אלו מצוות השולחות את התורה כולה אל חוויה פנימית כל שהיא.
    מסכים לגמרי שצריך למצוא על מה מדובר ואיך עושים את זה.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s