פנטזיית אחרי מות

אני, וכנראה גם כל אחד מאיתנו, מדמיין מדי פעם את הלוויה שלו. הוא לא חולם בהקיץ על מלמולי התהילים ואפילו לא על השיר שביקש שישירו, אלא על הדברים הטובים שיגידו עליו. על המחמאות שנאמרות בלב שלם, על האהבה שמשתקפת בכל מילה, זהו בעצם השלב שבו סוף סוף אני זוכה לשבחים, להערכה ללא גבול, וכל פה מפיק עלי מרגליות.

מוזמנים לשמוע תוך כדי קריאה

כיוון שמדובר בפנטזיה שמהתרשמותי משותפת לרבים, הייתי רוצה לומר עליה כמה דברים.

או בעיקר להגיד – צריך להפסיק.

הפנטזיה הזו משקפת בעיני איזשהו חוסר אמון בעצמנו. הזדקקות לאישור הסביבה על טוב הלב שלי, על הכישרונות שלי, על עצם היותי. וזה בכלל לא קשור כמה אני חברותי וכמה נמצאים סביבי אנשים, אצלי בראש יש סיפור שלם של איך החברה מתנהלת ואיך אני ביחס אליה וכו' וכו'.

אבל האישור הזה מיותר. פנטזיה תישאר פנטזיה. חשבו על זה רגע – כמה פעמים אתם מחלקים מחמאות למישהו אחר ביום? יש המון אנשים שנמצאים בסביבתי יום יום ואני מעריך מאוד, אבל נדיר מאוד שפתאום אפנה אליהם במחמאה. כנראה שאני באמת צריך להשקיע יותר במחמאות. וכנראה שזה לא מצב תקין. אבל זה המצב.

השאלה האמתית בעיני היא האם אנו מסוגלים להיות כנים עם עצמנו. לטוב ולרע. אם אני מאמין שאני סופר גדול, אני לא צריך אישור מאף אחד. וזה בכלל לא קשור אם יהיה אדם אחד בעולם שיקרא את היצירה שלי ויאהב אותה.

וכאן קופצת ההתנגדות – הרי זה אבסורד, הרי אנשים יכולים לשקר לעצמם ולהעמיס על עצמם תכונות ומעלות טובות, מה שנקרא בלשון המדוברת "חוסר מודעות עצמית". אבל ההתנגדות הזו היא בריחה, כי לרוב המצב הוא הפוך, לרוב חוסר המודעות הוא לצד השני, אומר לנו שאנחנו חיוורים, אפורים, כמו כל אחד אחר, חסרי חן, חסר כישרון, עד שיוכח אחרת. לפני כמה ימים דיברתי עם שכן שסיפר לי בפה מלא שמבחינת הכישורים והיכולות הוא היה צריך להיות הרמטכ"ל הבא. אני חייכתי אבל הוא לא צחק. הוא באמת האמין, ועדיין מאמין, שיכל להיות רמטכ"ל. ואני ממש מעריך את זה, את היכולת להביט בעצמך בכנות ולקבל את זה בשיא הרצינות ולא להתבייש.

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. (סוטה פרק ט משנה טו)
אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני ענוה, דאיכא אנא (=שהרי אני בעולם)
אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני יראת חטא, דאיכא אנא (סוטה דף מט ע"ב)

שימו לב – רב יוסף ורב נחמן לא שואלים, לא מקשים, בטח שלא "מתבטלים בפני המקורות" כאהוב במחוזותינו, הם פשוט אומרים לתנא, כלומר הבחור ששנה לפניהם את המשניות, "תתקן את הגרסא, כל עוד אני בעולם, האמירה הזו היא שקר"

*

במקום עמוק יותר, הפנטזיה הזו היא קצת פנטזיה משיחית. כאשר משה מצטווה למנות מחליף, מתארת זאת התורה כך:

וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו׃ (במדבר כז יח)
ואומר על כך המדרש: "איש אשר רוח בו –  שיכול להלוך כנגד רוחות של כל אחד ואחד" (ספרי במדבר קמ) ובצורה מפורשת יותר: "שֶׁאַתָּה מַכִּיר רוּחַ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִכָּל בְּרִיָה, וּתְמַנֶּה אָדָם שֶׁיֵּדַע לַהֲלֹךְ עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם לְפִי דַעְתּו" (תנחומא)

כשאנחנו רוצים את האישור של הסביבה, אנחנו בעצם מבקשים גם הסכמה עם דרכנו, אנחנו בעצם רוצים שכולם יבינו את ההיגיון הצרוף והצדק מאחורי המעשים שלנו, "להלך עם כל אחד ואחד לפי דעתו". כתבתי בעבר על המחיר האישי בניסיון למצוא את היופי בכל דעה, אבל כאן זה הכיוון הנגדי, הרצון שכל דעה תמצא בי את היופי.

והרצון הזה עלול להשאיר אותנו קפואים. פנטזיה משיחית זה טוב, אבל כרגע המציאות היא שלא כולם יסכימו איתי על כל דבר. שלעולם לא אקבל את האישור המלא של הסביבה, גם הקרובה ביותר, על מעשיי, דעותיי, רגשותיי. פתאום המילים הללו נשמעות דרמטיות אבל זה מרגיש כל כך פשוט. להשתחרר מהרצון לרצות את האחרים.

וגם כאן עולה ההתנגדות – הרי זו חוסר התחשבות, אכזריות, אטימות. זה חשש, אבל אני מרגיש שגם כאן אני נמצא במקום ההפוך, ולכן זה חשש רחוק.  חשוב מזה, בשורש ההתנגדות הזו יש חוסר אמון באדם השני בתור אדם מלא שמסוגל להתמודד גם עם דברים לא נוחים לכאורה. ולדעתי אפשר לשחרר את זה. הרי אצל כל אחד, גם באנשים הקרובים לנו וביותר, יש דברים והתנהגויות ודעות שאנחנו לא נוחים איתם או מסכימים איתם. אם במערכת יחסים אנחנו כל הזמן מנסים "להסתיר" את השונות מחשש לא לפגוע באחר, הרי שאנחנו בכלל לא מכירים זה את זה.

איך שאני רואה זאת, האתגר שלנו הוא להצליח לשחרר את עצמנו. להתגלות עם כל מה ומי שאנחנו, על כל הטוב והרע שבעשרות הקילוגרמים והנשמה הללו, ולהמשיך לחיות.

מילים: פנחס שדה

4 תגובות בנושא “פנטזיית אחרי מות”

  1. יפה מאוד , אמן!
    אבל חייבת להגיד שנראה לי שזה צפייה מאוד מאוד גבוהה מעצמנו להיות במקום שלא רוצה לרצות אף אחד. כי אנחנו אנושיים וככה זה, כן צריכים אישור. בעיני השאיפה זה לרצות לקבל את האישור מה' יתברך ועל ידי כך לא להסתכל החוצה למה שיש לעולם להגיד על מי שאני/ מה שאני עושה.
    מעריכה מאוד מאוד את זה שאתה כותב, תודה

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s