דברים שהתפילה היא לא

כבר זמן מה שאני רוצה לכתוב על התפילה המסורתית, ועל המחשבות הרבות שהצטברו לי עליה. מדי פעם פותח דף חדש, מתחיל להקליד, ונעצר. לא מספיק מדויק, לא מספיק מובן, אני אומר לעצמי ועוזב את המסמך (ונאנח קצת לרווחה. חסכתי לי מאמץ).

אבל פטור בלי כלום אי אפשר. כלומר לעצמי, לכם, הקוראים, אני לא חייב דבר, ונראה לי שגם לכם יש מחשבות ותובנות והרהורים משל עצמכם בנושא. אבל הידיעה שקוראים אותי משמשת אצלי "שלא לשמה", ויהיו אמרינו לרצון בפני אדון כל.

שחרור מאחריות: הכותב מכריז בזאת שדבריו לא מחייבים לחדש חידושים, ואם לא התחדש כלום, לא נורא, העיקר שהיינו יחד דרך המילים.  

ראשית כל, אני רוצה לומר מה התפילה היא לא. וזה עלול להרגיז כמה אנשים. ואם אכן התרגזתם, אשמח לשמוע את דעתכם. נחזור אל תחילת גיל הנעורים, הזמן שבו אנו מתחילים לעמוד על דעתנו, איפשהו בין שלוש עשרה לשש עשרה. התפילה במובנה הפשוט, כלומר בקשת בקשות מאלוהים, מתחילה לאבד מההיגיון שלה. הרי אנחנו אומרים לעצמנו – לכל דבר, סיבה. הגשם יורד מן העננים והעננים מגיעה בגלל XYZ גורמים מטאורולוגיים, המחלה מגיעה מן החיידק והאנטיביוטיקה הורגת את החיידק, העבודה מביאה את הכסף, וכו' וכו'. כלומר המערכת היא מערכת סגורה. השאלה היא כאן לא השאלה הפילוסופית של הידיעה והבחירה, אלא החוויה הקיומית שדברים לא צצים יש מאין. וזאת חוויה חזקה מאוד. בסוגריים אומר שאני מאמין שאם אדם מצליח ממש לקבל אותה על עצמו, כלומר לקבל את המציאות כפי שהיא על כל כשליה והזדמנויותיה, על כל פגמיו וסגולותיו הוא, הוא יכול להגיע להישגים עצומים. Realization בלשון ג'ורדן פיטרסון, שאומר מעל כל במה שהחיים אכן קשים ומרים, והתפקיד שלנו הוא לקבל את זה ולחיות חיים של אחריות.

ג'ורדן פיטרסון, והיו עיניך רואות את מוריך.

בחזרה לתפילה. בד בבד עם ההתבגרות הטבעית של האדם, גם העולם נעשה "מדעי" יותר, כלומר נתון לשליטה או לחיזוי אנושיים, והתפילה ממשיכה לאבד ממובנה הפשוט. אולם החיוב הדתי והמסורת גוברים על ההיגיון. האדם לא מפסיק להתפלל אלא משליך בה מובנים אחרים. מכאן לדבר הראשון שהתפילה היא לא. היא איננה מדיטציה. ממש כמו שריצה היא לא יוגה. ודאי שיש בתפילה מרכיב של התכנסות פנימית, אבל כל מילותיה פונות החוצה. המדיטציה יכולה לשמש הכנה מעולה לתפילה, על דרך "החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים" (ברכות פרק א משנה ה). על זה הדרך אני לא משוכנע שהתפילה המסורתית היא איזושהי מעמד של התעלות פנימית מכל סוג שהוא. אם התעלות פנימית היא הנושא, מה עניין בנה ירושלים, רפאנו, חננו, סלח לנו, למה לדחוף לכאן את המילה תפילה? בניגוד למה שאוהבים לומר היום, אין תפילה בלי אלוהים (ותכניסו במילה הזו כל מה שתכניסו, אבל היא חייבת להיות שם). אין ספק שכאשר אדם אומר את המילים בכוונה שלמה הן גם משפיעות עליו, אבל אי אפשר להפוך את תוצר הלוואי לעיקר.

דברים לא מדיטטיביים בעליל.

ואני לא אומר את זה מתוך הסתכלות קרה ושכלתנית. אני עובר מסע ארוך עם התפילה, והייתי בתחנות האלה. אולי עוד אשוב עליהן, אבל כרגע אני אומר את האמת כפי שהיא נראית לי. אז למה אתה כן מתפלל, אולי אתם שואלים.

א) כי העולם לא באמת סיבתי. מבחינה פילוסופית אולי אני טועה, אבל הפילוסופיה הזו נשארת בגדר תיאוריה בלבד – בעיניי, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת באמת את הסיבה למשהו. אתם יודעים בדיוק להגיד למה אדם אחד מצליח והשני נכשל? יכול להיות שסטטיסטית, אם יש לך יותר השכלה ויותר נכונות להשקיע אתה תצליח יותר מאחרים, אבל הבעיה היא שאתה, בחיים הקטנים שלך, לא סטטיסטיקה, ואתה יכול להיכשל או להצליח לא חשוב כמה תשקיע בפועל. וכולנו יודעים שהשמיים יכולים ליפול ככה סתם על כל אחד, צדיק כרשע, חכם כטיפש, עשיר כעני.

כאן חשוב להוסיף כי הסיבתיות הזו לא רק שהיא בגדר תיאוריה בלבד, אלא שגם התיאוריה בפועל היא לא מה שמנחה אותנו. כלומר לא רק שאנחנו לא מכירים את כל המשתנים במשוואה, ונראה שיש המון המון נעלמים, אלא אפילו כאשר נדמה שאנחנו יודעים אותם, יש אצלנו משתנה נעלם נוסף, קראו לו לב, נשמה, רוח, מה שתרצו, אבל הנקודה היא שגם אם היינו יכולים להכיר בידיעה מלאה מהם בדיוק השלבים שעלינו לעשות כדי להצליח בחיים ולהשיג מה שאנחנו רוצים, אין סיכוי שהיינו עושים זאת, כי יש בתוכנו דברים שהם לא רק נובעים "מידיעה", אלא מרבדים אחרים של המציאות

ב) כי התפילה היא לא משחק סכום אפס. בסדר. הבנו שהעולם לא באמת סיבתי ושאנחנו חיים על כרעי תרנגולת. אבל תפילה? זה לא מתגשם! ובכן רבותיי, שמעתי פעם שהדלאי למה אמר שהיהודים הם הוכחה שהתפילה עובדת, כי במשך 2000 שנה הם התפללו לשוב לארצם ובסוף זה קרה. המשפט הזה הוא נר לרגלי. פעם חשבתי שהתפילה היא בינארית, או שכן, או שלא.

אבל אני אומר – התפילה היא עוד חלק בסל המאמצים שלי לכיוון המטרה. זה אולי נשמע כמו "אמונה והשתדלות" של פעם, אבל אני מנסה לומר משהו אחר: זה לא שהתפילה והמעשים שלנו משלימים זה את זה, אלא שהתפילה היא עוד כלי בסל הכלים. עוד דחיפה לכיוון המטרה. הרי מה האלטרנטיבה בלא להתפלל? כפי שכתבתי בסעיף א, תחושת הרציונלית הזו שאנחנו משיגים ב"אני לא מתפלל" היא מדומה. הרי העולם קשה, ומלא רוע וסכלות ועוני, למה לא להתפלל? הרי כולנו מאמינים שיכול להיות יותר טוב, שכדאי שיהיה יותר טוב, שהלוואי שיהיה יותר טוב! במקום הפשוט ביותר שלנו אנחנו שואלים – למה הרשע יושב בשלווה והצדיק נאנח? למה תינוקות מתים בלא עת, למה הסבל, למה הייאוש, למה הבדידות? אז אנחנו נוטלים הכל על עצמנו ועל המין האנושי – אנחנו צריכים להיות טובים יותר, לפתח תרופה לסרטן, לתרום לקהילה, וכו'. והכל טוב ויפה, אבל למה לא להוסיף גם את התפילה?