תקנת השבים

איה קרמרמן, שרון רוטר, רות בנאי, עדן הראל, נעה ירון, אביתר בנאי, צבי יחזקאלי, עודד מנשה, גולן אזולאי, יובל דיין. לא, זו לא רשימת זוכי פרס אופיר, ואני מקווה שאתם כבר עושים את הקשר בראש לבד. כולם מפורסמים ש"חזרו בתשובה", היינו הפכו לשומרי מצוות וזמן קצר אחר כך(לפעמים ממש קצר), הפכו להיות חלק מ"נותני הטון" במרחב הציוני דתי, דוגמת כתיבה בעלוני שבת ובעיתונים והעברת שיעורים וסדנאות מסוגים שונים. חשוב להגיד שהרשימה איתה פתחתי היא רק רשימה חלקית שהתגבשה אצלי בראש בכמה דקות, ואני בטוח שיש רבים וטובים שלא הזכרתי, ולכן אני מרשה להכריז על כך בתואר המפוקפק: תופעה, ולעטר אותו ביתר קישוט ופקפוק: תופעה יוצאת דופן. תופעה כי מדובר במספר מופלא ביחס לאחוז הזעום שלהם באוכלוסייה, ויוצאת דופן בעיקר כי גלוי וברור לעין שלא מדובר כאן ב"תלמידי חכמים" המגיעים מתוך בית המדרש,  אלא באנשים ששפתם היא שפת החוויה האישית הרגש, מתובלת פעמים רבות גם במקורות הסוד והחסידות, כאשר חלק גדול של הדברים מרוכז בעיקר סביב "סיפור התשובה שלו".

וזה משמעותי, כי הפופולריות הזאת, כמו בכל מוצר טוב, מלמדת הרבה על הקהל שצורך אותו.

ראשית אני רוצה לפנות לביטוי שאנחנו משתמשים בו לגבי מי שהפכו לשומרי מצוות, "חוזרים בתשובה". השימוש בביטוי הזה חוטא לאמת, כי בימינו אנו אין לו קשר למעשה של תשובה, אלא פשוט בגילוי של המערכת הדתית שלא הייתה ידועה עד כה. לא מדובר כאן בעבריינים שהתוודו לעיני כל ושבו מחטאם, אלא בקושי חטא יש כאן, סתם חיים ממוצעים למי שגדל בחברה חילונית, שכרוכים בעבירות ממינים שונים שכולם נעשות בלא דעת. אולי מדברי נשמע שאני ממעיט בערכו של התהליך האדיר שעברו – ולא היא. אני מלא הערכה והתפעלות כלפי אנשים שעשו צעד כזה, בחרו בדרך שונה ולא מוכרת של עבודת אלוהים והצליחו להתמיד בה. אולם הדיוק הסמנטי חשוב.

שלושת היסודות – פמ"ה

אז מה סוד המשיכה. מה סוד הקסם. בהערכתי הגסה אני חושב שיש כאן שילוב של שלושה אלמנטים שונים: פרסום, מגזריות, והתגלות(נשמע כמו אחלה כותרת לספר עיון מגניב).

הפרסום הוא הדבר הפשוט ביותר. כמה שלא נתחמק מזה – הפרסום עצמו הוא כיום דבר יקר ערך, שחברות ואנשים פרטיים מוכנים לשלם בשבילו המון. אנשים מפורסמים, גם אם לא עשו משהו חשוב במיוחד, זוכים לראיונות בשלל אמצעי התקשרות, אמירות וציטוטים שלהם תופסים כותרות, ולא פעם הם גם מגיעים די בקלות לעמדות מפתח ציבוריות(ע"ע ארנולד שוורצנגר).  אמנם אני בטוח שאפשר למצוא בכתבי ר' נחמן והרב קוק פנינים מהודרות על עוצמתו של הפרסום ושיש כאן כמובן משהו משמיים, אבל בפשטות, גם בציבור הציוני דתי יש השפעה גדולה לאנשים מפורסמים, חובשי כיפה ושאינם.

אבל אנחנו יודעים שזה לא מספיק. עם הפרסום חייב לבוא משהו נוסף, והוא הפן המגזרי. כולנו (דהיינו כל מי שלמד בישיבה תיכונית לאחרונה) מכירים את ה"חוזר בתשובה" שגילה את האור באחד ממסעות הסמים שלו במזרח, ומספר על חוויותיו אפופות היצרים והקטורת, לא בפעם בערגה של נוסטלגיה, ואז שב ומכריז בביטחון כי "ראיתי ועשיתי הכל, ואין כמו דף גמרא". מה יש כאן? למה המחנכים מביאים את האנשים האלה לתלמידיהם? כי יש כאן אישוש של הדרך הדתית. הנה תראו, חילוני, שעשה כל מה שבני נוער חולמים לעשות כביכול, ותשמעו מה הוא אומר בסוף. החשד שלי הוא שגם המחנכים עצמם מאמינים בזה. נכון שהם כבר לרוב עברו את שלב גיבוש הזהות, ומרגישים עצמם נטועים בקהילה הדתית, אבל הם עדיין מחפשים לעצמם הוכחה טובה שהם בדרך הנכונה. ואם יש חילוני, שמייצג את העולם שאתו מתמודד האדם הדתי (ולא הנצרות או האיסלאם), שמודה קבל עם ועדה ש"אנחנו האמת", מה טוב. אם הוא מפורסם, טוב כפליים, כי טמונה כאן גם ההוכחה להצלחת הפעולות החשאיות של המגזר להשיב לחיק כנפי השכינה את מיטב הציבור החילוני.

האלמנט השלישי בו פתחתי הוא עניין ההתגלות והחוויה. לעולם אין כאן דיבור משמעותי בדברי חז"ל וממשיכיהם, אלא מה שתמיד תופס את הטון קשור בחוויה האישית: החל מהחזרה בתשובה, שלרוב מתוארת כמעין התגלות, חזותית, קולית, בחלום הליל ועוד כהנה וכהנה, ועד לכל מועדי השנה ואירועי היומיום, עליהם הדיבור יהיה  שוב, תמיד קשור בחוויה וברגשות(והרבה פעמים יהיה קשור בחווייתו הייחודית היומיומית של החוזר בתשובה). לכל היותר נשמע וורט על פרשת השבוע של דרשן ממוצע בהחלט. בדרך כלל אני לא סומך ידי על ניתוחים היסטוריים, אבל נראה לי שיש כאן מן "המשבר הפוסט-מודרני", בו האדם הדתי לא מסוגל לענות על שאלותיו באמצעות השכל, והמשפט השגור על פיו הוא שאמונה היא לא ברגש ולא בשכל. כפועל יוצא מכך הוא מעדיף להשליך את עולמו הדתי על החוויה. והחוויה של החוזר בתשובה מרגישה כמו מיני מעמד הר סיני.

הרהורים ומסקנות להמשך

אז מה קורה כאן. לא הייתי ממהר להכריז על שינוי בבעלי הסמכות, אבל יש כאן מגמה לכיוון הזה. זוהי מגמה בעייתית בעיני לא מפאת כבודם של תלמידי חכמים אלא כי היא משקפת כיצד האדם הדתי בונה את קומת השיפוט שלו על החוויה והרגשות, ו-"זורק את השכל" פשוטו כמשמעו. ברם, לא רק שהתורה שבעל פה(הגלויה) בנויה כמעט כולה מדיונים שכליים(מלבד י"ג מידות ואכמ"ל) ופועלת בלוגיקה של קושיות וסתירות וניתוחים אנליטיים חדים, השכל כשלעצמו הוא כוח אדיר ועוצמתי של האדם, וההשתקה שלו לא רק שעלולה ליצור קרע פנימי בתוך האדם, אלא גם תשתק אותו מלהמשיך לפתח ולבנות את עצמו ואת עולמו.

עמוק מכך, השימוש בשכל הוא לדעתי זה המוביל לענווה בריאה שתתקיים לאורך זמן, כי כפי שכבר אמר סוקרטס "ככל שאתה לומד, אתה מבין שאתה יודע פחות", זאת כי אתה מבין כמה אנשים התחבטו בשאלות שהיית בטוח שמנקרות רק אצלך, וכמה תשובות הוצעו והופרכו, ואתה זוכה לפגוש אלפי נפשות חושבות מדורות שונים, ופתאום קולט כמה מאמץ אנושי אדיר התרחש ועודנו מתרחש להבין את חידת היקום. לעומת זאת החוויה מרוכזת, איך לא, באדם היחיד עצמו, יליד שנה פלונית בעיירה פלמונית, והיא רק מחזקת את התחושה ש"כל האמת" תלויה בתחושותיו.

מה הלאה אתם שואלים. האמת שגם אני שואל. אני חושב שכביכול הארתי נקודה קטנה, אבל תוך כך חשפתי שורשים עמוקים יותר בשאלה היא איך אנחנו מעצבים את חיינו, הכלליים והדתיים. לא באתי לבטל את האנרגיה המחודשת ואת התפיסות המעניינות שמביאים עמם ה"חוזרים בתשובה" אל תוך הציבור הדתי המנומנם, ואין ברצוני להעלים את החוויה מחיינו הדתיים. אולם יש לחשוב מהיכן נובעת הסלידה מן השכל, בייחוד כאשר הוא נדרש לשימוש בתורה, אולי חוסר הכנות שמורגש בחלק מהתשובות לשאלות הכבדות? אולי חוסר היכולת לעמוד מול נעלם, מול שאלה בלתי פתורה, ולהמשיך להפטיר כאשתקד? אולי הבעיה נעוצה בכך שהתורה שבעל פה עשויה מחומר כל כך לא נגיש, בליל של שפות ונוסחאות וכתבים? על כל פנים, אני חושב שיש לנסות ולמצוא את המקורות השונים למה שמוביל את "בריחת המוחות התורנית",  ולהגיע לאיזון הנכון בין כוחות נפשו של האדם.

אשמח לתגובות.

לקריאה נוספת:
לא מפחד לחשוב – ראיון של עמית קדם עם הרב שוקי פרידמן, חוזר בתשובה וכיום ר"מ בישיבת תקוע.
"האם התאיישנו מן הפרוייקט" – ביקורת על הספר "מקימי" מאת הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא.