החוויה הדתית ליהודותייה

בהרחבה מסוימת לפוסט הקודם שלי בנושא יהדות לא רדיקלית, אני מזמין אתכם למסע מחשבתי קצר שמתחולל במוחי זה כבר תקופה סביב הדת היהודית, החוויה הדתית וכל מה שביניהן (תהום או שתיים).

ניאו חסידות וחיות מתות

נתחיל מזה שכבר זמן רב אני רוצה לכתוב על הניאו־חסידות, כור מחצבתי. לקוראי שלא מבינים את המושג (ותכל'ס, גם לי לאחרונה נפל האסימון) אנסה להסביר בכמה מילים: לימוד קטעי חסידות וקבלה בצורה חווייתית, לרוב בתיבול מיסטיקה ושתיקות ארוכות ובהתעלמות מוחלטת מההקשר המקורי של הטקסט. אם ר' נחמן מברסלב כותב ש"מִּיתוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת בְּלא זְמַנָּן הוּא עַל יְדֵי שֶׁאֵינָן נִזְהָרִין בְּמִצְוַת סֻכָּה כָּרָאוּי", במעגל הלימוד יעלו שלל הסברים אישיים מה זה בדיוק "חיות ובהמות מתות" בחיים שלי (ולא מיצי החתול), ומה זה בדיוק אומר "פוגם במצוות סוכה", לאו דווקא מישהו שישן שנת עראי מחוץ לסוכה.

מהניסוח הזה אני מקווה שהבנתם את הביקורת. לפני כמה ימים ניסיתי להסביר למישהו למה אני לא מתחבר לר' נחמן, ואמרתי לו בערך בהאי לישנא – ממה נפשך: בקריאה החווייתית של דבריו אני לא מאמין, ובקריאה הפשוטה של דבריו אני לא ממש מוצא עניין.

הבאתי כאן דוגמא די ביזארית, אבל לא מדובר רק בקטעים נידחים של חסידות. יש הלך רוח שלם שמסביר את כל המצוות והחגים כך, ואפשר להיתקל בו בקלות גם בסתם דרשה לפרשת מצורע בבית כנסת ישורון רעננה. והנה כמה פנינים שעולות לי עכשיו בראש: הסבר כיצד השופר מחבר אותנו חזרה לטבע, כיצד ספירת העומר היא מסע רוחני, מדוע אכילת מצה בפסח היא חיבור מחודש עם הגוף, ויש עוד שלל דוגמאות למכביר.

החיפוש אחר החוויה

מכאן עלינו להעמיק למעבה האדמה, לשורשים של דברים. למה אנחנו בכלל מחפשים את החוויות הללו בתורה? לדעתי כי פשוט זה מה שנחשב בעינינו שווה. כל מיני תחושות בסגנון "קרבת אלוקים, תודעה עליונה, הארה, תחושת אחד עם המציאות, חיבור רוחניות וגשמיות", ועוד כטוב בעיניכם, זה נחשב הטופ של המציאות, ולכן זה חייב להיות טמון בטקסט, זה חייב להיות שם. בהקשר הזה אני רוצה לצטט לכם מספרו של נדב שנרב, רציונליסט מושבע ומיקירי הבלוג, "קרן זווית":

"לפני שנים כתבתי מאמר בבטאון המנוח "נקודה", ובו ביקרתי זרמים מסוימים בתוך החברה בה אני חי, זרמים אשר אפיינתי אותם בתור "רדיקלים"…נקודה מעניינת צדה את עיניי באחת מן התגובות, אותה כתבו אהרן אריאל לביא וניר מנוסי…הדבר המעניין שמצאתי בדבריהם היה ההסבר שהציעו הם עצמם למניעים המביאים אותם לנקוט בעמדות כה רחוקות מן המרכז:

"איננו חשים לעזרתה של המדינה הקורסת מעצמה…עיקר המשאבה צריכים להיות מוקדים לבנית אלטרנטיבה…אנו…מנסים להצמיח משהו חדש מן מהשורש. בשביל משהו אחר לא היה שווה לחזור בתשובה." (פרשת עקב, ההדגשה במקור)

וזה בדיוק זה. ולא מדובר רק על חוזרים בתשובה. הרי אפילו אני שגדלתי בתור דתי, ומניח שגם רבים מהקוראים יזדהו איתו, חשבנו לא פעם ולא פעמיים "לחצות את הקווים". אם כן אנחנו חייבים לעצמנו הסבר – למה לא עשינו זאת בעצם, ומכאן אנחנו מגיעים לכל התשובות החווייתיות, והצגתי קצת מהפן הזה כאשר כתבתי על עלייתם של החוזרים בתשובה.

מכאן יש לדעתי לשאול שתי שאלות נפרדות:

א. האם נכון להעמיד במדרגה העליונה של החיים את חוויות המלאות/הדביקות/האחדות/השלם את החסר

ב. האם כאשר אנו מסתכלים על התורה בעיניים אמתיות, הן זו שאנו לומדים והן זו שאנו מקיימים, היא אכן מכוונת לחוויות המתוארות

נדב שנרב וניר מנוסי -התהום נמצאת כבר בעיצוב ובכותרות

תשובה ראשונה – אני והרב טאו

על שאלה א' קשה לי לענות במחי יד. ברור לכם שאני רוצה להגיד "לא" בפה מלא. אבל אני מתקשה לתת נימוק מספק עדיין, כי גם בי עדיין מקננת התשוקה לחוויה הדתית. בהקשר הזה משעשע לחשוב שבימי נעורי התמלאתי עצבים כאשר קראתי דברים של הר' משה צבי טאו כנגד החוויה הדתית, ואילו היום אני מזדהה עם חלקם. אם תקראו, תראו שגם הוא לא הולך שם עד הסוף כמו שאני מבקש לעשות, אלא פשוט אומר שצריך לעבוד קשה יותר בשביל להגיע לדביקות, אבל גם מדבריו ברור שזאת בעצם המטרה הסופית.

תשובה שנייה – לא ולא

כשאנו מגיעים לשאלה השנייה אני כבר מרגיש הרבה יותר בטוח בעצמי. הטריגר הסופי שלי להעלאת הדברים על הכתב הוא קריאה בספר המופלא מסע בשביל הלב מאת הרב דוד זלר. הספר מתאר את מסעותיו הרוחניים השונים של הכותב, מגדילה על ברכי הפסיכולוגיה היונגנאית, מעבר לחיי נזירות בהודו ושלל מפגשי אשראמים וההפי אנד של הדוסים בדמות חזרה בתשובה והפיכה לרב אורתודוקסי. בניגוד למה שאולי חשבתם, הכותב לא עזב את כל התורות האחרות בגלל שהן שקר, אלא בגלל שלטענתו הוא מצא את מה שהוא חיפש בהם בתוך העולם היהודי. וזה בדיוק מה שמפריע לי.

דוד זלר, מתוך הספר "מסע בשביל הלב"

כי לדעתי החוויות האלה פשוט לא שם. תחשבו על זה רגע – איפה בחמישה חומשי תורה יש בכלל אזכור כלשהו לחוויה דתית או לקרבת אלוקים? השכר על המצוות מפורש שחור על גבי לבן: חיים מאושרים ומלאי שפע. האם מישהו מהאבות חיפש אחר קרבת אלוקים או אחר חוויות כלשהן? זה שהם עבדו את ה' והקריבו לו קורבנות רחוק מזרח ומערב (תרתי משמע) מהחיפוש האינדיבידואלי שלנו אחר תחושות של "קרבת אלוקים". הדבר היחיד שמזכיר את זה הוא משה שמבקש מאלוקים "הראני נא את כבודך". יותר מזה לא מצאתי. גם בשאר ספרי התנ"ך, הספר היחיד שבו התופעה הזו מוכרת ומדוברת הוא תהילים, ואולי גם שיר השירים.

והדברים נכונים לדעתי גם אצל חז"ל. "מצוות לאו להנות ניתנו" או "לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את ישראל". וגם אם אצלם כבר עולה העניין של העולם הבא – מדובר אשכרה בעולם הבא (זה שאחרי החיים שלנו, או זה של הגאולה השלימה), ולא בחוויית אחדות עם צמחי השדה.

מכאן כולנו יודעים שהשלב הבא בסולם הוא הקבלה. והנה לכאורה יש תשובה – זה כתוב בקבלה. אמנם בקבלה כתובים כל מיני דברים אפופי סוד, אבל לרוב מה שקורה שאנחנו פשוט משליכים את התפיסות המודרניות שלנו אל תוך הטקסטים הללו במקום להישיר מבט אל מה שהטקסטים אומרים באמת. וזהו רבותיי על רגל אחת ההבדל בין חסידות וניאו חסידות.

תשובה על התשובה

לאן הולכים מכאן. ראשית כל אודה שאין לי תשובת מחץ. מה שכן יש לי זו הצעה שתעזור לנו לשמור על טיפת יושר אינטלקטואלי – להפריד את החוויה מן התורה. בהנחה ששתיהן חשובות לנו, אך גם האמת חשובה לנו, הגיע הזמן להפסיק להעתיק מנטרות ניו אייג' אל תוך מצוות וטקסטים חסידיים. אם חשובה לך החזרה לטבע (ראו כאן את הגיגיי על תנועת הטבעיות), תפדאל, אבל אל תכפוף אליה את השופר. רוצה להרגיש שוב את העראיות שבחיים? נפלא, בבקשה אל תתחיל להסביר לי שזה קשור למצוות סוכה.

אבל מה הבעיה בהצעה שלי? בלשונו של ניר מנוסי, אם זה כך זה בעצם לא שווה את זה. לשוב ולזכור את יציאת מצרים, אירוע כל כך רחוק שלא בדיוק מדגדג לנו, נשמע די משעמם. לשוב ולהיזכר בכל שבת בבריאת העולם גם נשמע קצת ילדותי וגם ממצה את עצמו די מהר. אז במקום זאת אנחנו מעמיסים על עצמנו הסברים חסידיים מעורפלים על התחושות והרגשות שהדברים אמורים להעביר בנו, וככה שוכחים מן המבוכה שלנו מול המעשים וההסברים שלהם בתורה. ואני חושב שכשנתחיל לחוש את המבוכה הזו משהו יתעורר.