יהדות לא רדיקלית – חלק א'

(בתמונה, ויכוח הרמב"ן כפי שהוא מוצג בבית התפוצות)

אם היו שואלים אותי מה סוד ההצלחה של ברסלב, הייתי עונה שמלבד עוד אלף דברים אחרים (שוודאי גם הם לא שלמים, כי מי באמת יכול להסביר למה קורים דברים בעולם הזה), התשובה היא שרבות מתורותיה מושתתות על קונפליקט בלתי פוסק, בעיקר בענייני תאוות המין והוצאת זרע לבטלה. האם לשמור שבת היום זה אתגר? לרוב האנשים שנולדו והורגלו לכך, לא ממש. האם להניח תפילין זאת "התמודדות"? תעשו לי טובה. לא באתי לספר לכם את הוורט הידוע של המחנך הממוצע בדבר "לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם את העריות וכדומה" זה ממש לא מעניין אותי. מה שאני לומד מכאן הוא על עוצמת המשיכה שבקונפליקט.

למה התמודדות כל כך מושכת? יש בה חיים, יש בה תנועה. כמו האש בשיר המפורסם של זלדה. וככל שהיא חזקה יותר ותדירה יותר, דוגמת ברסלב, היא מושכת עוד יותר. דתיות רגילה, זו שכבר די קל לקיים, נתפסת די משעממת, אוסף של שרכים מאחורי הקרב האמתי.

אבל מדובר רק בקצה הקרחון. מבלי ששמתי לב, הבנתי כיצד גדלתי בעולם מחשבתי שלם שמתאמץ להסביר מדוע "היהדות" היא האנטיתזה התרבותית. חפשו בעצמכם – למן הפסקאות הנידחות ביותר ב"לאמונת עתנו", ועד להרצאות של אוריה מבורך, תמיד תתואר איזו מלחמת תרבות. בני האור מול בני החושך. רעם התותחים היהודי שתפקידם לנטרל את גדודי "תרבות המערב" יהיו באיזה לבוש שיהיו. אפילו הרב זקס, נינוחות והקשבה, קרא לאחד הספרים שלו "רדיקלית אז, רדיקלית עכשיו", ואני לא צריך לקרוא את הספר כדי להוכיח את הטענה שלי. אם נקפוץ עכשיו לסמינריון אקראי של בני עקיבא או לישיבת תיכונית ברמת אביב או במעלה חזקיהו, נשמע שם דברים דומים. הפרוטוקולים של ליגת הקיסוס, שם יושבים וחורשים עלינו מזימות.

באופן נדיר יחסית, התפיסה הזו משיקה ישירות לגישה פופולרית במדעי היהדות, שם זו הרוח חיה אצל הרבה מן החוקרים. יסבירו כמעשה של פולמוס את סיפורי התורה, (כנגד הסיפורים השומריים, החוק הבבלי, התרבות הכנענית), את חז"ל (התנאים – כנגד הצדוקים, האיסיים, השומרונים וכו', האמוראים – כנגד הנוצרים), וכן הלאה עד סוף כל הדורות. בדיוק לאחרונה קראתי מאמר של חוקר דגול, יעקב גרטנר, על הטעם של מנהג אמירת פרקי אבות בשבת בין מנחה לערבית. הטעם שניתן אז למנהג הזה קשור באמונה שיום פטירתו של משה רבינו הוא בשבת (כך גם מוסברת אמירת "צדקתך") ו"בתי מדרש בטלין". עוד לפני שקראתי את המאמר יכולתי לנחש את סופו, שהרי ודאי שהמסקנה הסופית תהיה (תופים…) – נגד הקראים! לא השתכנעתי. נכון, הגאונים פעלו נגד הקראים, אך האם מעתה נסביר כל מנהג שצמח בימיהם כמעשה התנגדות?

אתם יכולים לצטט לי פסוקים כמו "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו" ואת שלל האיסורים שהגיעו אחר כך. גם אני מכיר את הציוויים להשמיד כל זכר של עבודת אלילים, ואת הרמב"ם שמסביר שכל עבודת הקורבנות באה להמתיק את הגלולה המרה של הרצון לעבוד עבודה זרה. הטענה שלי היא לא שהפולמוס לא קיים, אלא שהוא אמצעי ולא עיקרון. הדבר היחיד שאולי מזכיר את הלך הרוח הזה הוא "חוקות הגויים", אבל על חוקות הגויים אי אפשר לחוקק חוקה.

מעבר לוויכוח על המקורות, שגם הוא חשוב בעיני, כשאני מתבונן בגישה הזו ברצינות, אני מבין שהיא שומטת כל קרקע מוצקה מתחת לרגליים, שכן פולמוס הוא לעולם רק תגובה למשהו אחר, משהו קיים ואמתי. אם נחזור לאש של זלדה, חיי האש תלויים בחומרי בערה. מה יש לה בכלל משל עצמה, אם הדבר היחיד שעליו היא עומדת הוא ההתנגדות לאחר? האם הגאונים אמרו אי פעם משהו משל עצמם, או שכל הבל פיהם היה תריס מפני הקראות?

ביסוס החיים היהודיים על התנגדות קשה עוד יותר במישור הרגשי. כשאנחנו מציירים את העולם בקווים כל כך כוללים, "התורה VS המערב" ההתמודדות הופכת בלתי פוסקת, הרבה יותר מסתם "מלחמת היצר" (שגם עליה יש לדון). אני יודע גם שאף אחד לא חי ככה באמת – אף אחד לא תופס את כל התורה כמעשה התנגדות תרבותי, ואף אחד לא תופס את כל מה שמשויך לתרבות המערב So Called כעניין שנוגד את ערכיו. אבל ההצגה האידאולוגית הזו יוצרת רשמים בנפש.

*

למה כל זה קורה? אם אני שוב נכנס להשערה היסטורית מני רבות, בעולם שבו לקיים מצוות זאת רק אחת מהאפשרויות, שבו סיפורי התורה לא "עוברים חלק" כאמת היסטורית, אנשים מחפשים משהו אחר שימשוך אותם. אם אנחנו ממשיכים לחיות בדרך חיים שונה ומיושנת, אנחנו צריכים להסביר לעצמנו היטב מדוע, וכאן נכנסת אופנת ההתנגדות שהיא בעיני על גבול האבסורד – הישן הוא הוא המגניב, הוא הרדיקלי. באותות ובכתבי לאקאן נוכיח שהיהודי הוא אם הפרוגרסיביות שבעולם. זהו הכשל הגדול של הברוש בשיר, אתו אנחנו כל כך אוהבים להזדהות – הברוש אמנם נראה כמו עץ וצומח כמו עץ, אבל אין לו שום דבר "עצי" לומר לי. כל מה שהוא רוצה לומר זה "גם אני מלא טירוף ורוחניות ודמיון, הנה תראו, גם אני אש." הברוש הוא בסך כל הינדיק.

מה אני מציע? אני לא לגמרי יודע. בחודש האחרון אני עוסק בתרגום מאמר די מוכר שכתב פרופסור חיים סולובייצ'יק, "Rupture and Reconstruction". בתמצות, המאמר הוא קינה על העולם הדתי שאבד מן העולם במצולות ההגירה והשואה, עולם שבו פשוט המשכנו לעשות מה שעשו אבותינו כי זאת הייתה המסורת, וזהו. גם משה קופל (יו"ר פורום קהלת) כתב דברים דומים בעבר. היסוד שאני לומד מהם הוא האהבה למסורת המעשית, מה שקיים רק במעט אצלי ואצל אחרים מבני דורי. זוהי אהבה וכבוד לדברים מפני שהם שלנו. אבל ברור לנו שזה לא מספיק, שהרבה מאיתנו מחפשים יותר מזה במה שאמור להיות דבר אלוהים. אבל כאן אני מרגיש שאני נכנס לערפל, "כאן יש דרקונים", עומד שלט דמיוני בקצה מפת המחשבות שלי.