סירנה שרה. גם אני אשיר.

געגועים לשירה.

כמו אהבה ישנה. רומן ארוך עברנו ביחד, בהתחלה המם בי עצם השימוש במילים הגבוהות, הצלצול היפה הזה של המילים, למרות שבכלל לא הבנתי חצי מהמשמעויות ולא שמתי לב להמון פרטים. אחר כך התבגרתי, התחלתי לכתוב בעצמי, להבין ארמזים ומשמעויות כפולות ומשחקי מילים וחרוזים. אבל אז למדתי, ולמדתי. והשירים הפכו לסיפורים, והסיפורים השילו את עורם והפכו לטיעונים, והטיעונים היו ללבנים ומהלבנים בניתי לי בתים. עד שיום אחד עמדתי על קצה הגשר ושאלתי  את עצמי: למה בכלל יש שירים בעולם. אם יש לי מה לומר – למה פשוט לא לומר אותן.  ושם נפרדנו.

אבל לפעמים כמו היום העין פוגשת איזה שיר בקצה העין ובאים הגעגועים. אולי נשלים? אבל כדי לחזור לאהוב אני רוצה להיות נוכח במלואי בתוך הקשר הזה. ועצמי אומר לי שלשיר אסור לשקר, ואילו רבים מהשירים משקרים. האוחז בעט מצוי כל הזמן בפיתוי התמידי, הבשר החשוף בזווית העין, קורא לו לחטוא עם המילים, שיכרון הכוח בידיו – הוא רוצה לכתוב את על ליבו אבל למילים רצון משלהן, אין להן סבלנות, כמו הסירנות הן מושכות אותו להתעלס עימן על החוף, לשכוח את הקול שבגללו יצא אל המסע הזה.

כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר, כתב פעם נתן זך וזכה לציטוטים אינספור. אבל הבעיה שמתוך השאיפה אל "השיר הנכון", זך נתן למילים לעשות בו כרצונו. הוא רצה למרוד בציור האימפרסיוניסטי הדרמטי אבל התוצאה לא הייתה ריאליזם כי אם ציור מודרני, מתוחכם מדי, מקמץ במילים, משתבלל בעצמו (אני חוטא כאן בהכללה, אבל זה הרושם שהתקבל אצלי ממרבית שיריו).

ואולי אני דורש יותר מדי? אולי הקול הפנימי הוא סתם פרנציפ לא אמיתי. גם את עמיחי אהבתי פעם והיום המילים שלו אפורות אלי, מעין תחושה כזו של "הבנתי את הפואנטה". האם זה עניין של גיל? של הרצון לשמוע דברים חדשים? האם זאת הביקורתיות שלי שלא יודעת שובע? הרי פעם משפט כמו "גם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות" הרטיט איזה מיתר, ואילו היום הוא מרגיש כקלישאה.

וכשחוקרת השירה ד"ר יהושבע סמט רצתה לתמצת את שירת אלחנן ניר במשפט אחד היא אמרה שמדובר בשירה לבני נוער. באופן כללי אני נוטה שלא לקבל את החלוקה שיש תקופות בחיי האדם, ותמיד שנאתי שאמרו לי "כשתגדל אתה כבר תחשוב אחרת". אבל אולי הם צדקו. אולי הבעיה היא הניסיון להתאהב שוב בחברה מגן הילדים. אולי לכך התכוון קהלת כשאמר "דבש מצאת אכל דיך פן תשבענו והקאתו"  

והנה, גם אותי משך קולה של הסירנה, נמשכתי בהרהורים מלאי אנוכי וכמעט התרסקתי אל שרטון האהבה העצמית. "שריפה בבית!" צעק פעם רב עמרם כדי להעיר את השכנים כדי שימנעו אותו מן החטא. כי מה שרציתי לומר הוא שאולי השיר הנכון לא יגיע כאשר הרגש דועך, לא כאשר הגיבור מגיע למפרץ אתונה כמנצח, אלא דווקא כאשר הנימפות שרות, כשהסכסוך הפנימי בין התשוקה הזו להיבלע בתוך המילים ולתת להן לחלוש עליך ובין הרצון לכבוש את העולם בקולך הפנימי מגיע לידי פיצוץ, והספינה מחשבת להישבר והשמיים גועשים. אז הוא יגיע.

(הציטוט בכותרת של ורד דור).